במסגרת אלפי התיקים שניהלתי עד היום בלטה תופעה מעניינת. כאשר זוג מתחיל הליכי גירושין וישנם חובות הרשומים על שם אחד הצדדים לפתע פתאום הצד האחר "לא יודע" שישנם חובות, לא מעוניין לשמוע על החובות ומתעלם מכך שהוא אמור במקרים רבים לשלם מחצית מהחובות. כלומר הוא מעוניין לחלק רק את הזכויות ולהותיר את הצד השני עם כל החובות.
תופעה זאת גורמת למאבקים משפטיים רבים וקשים. דעתי היא שגבר או אישה המגיעים למצב של גירושין צריכים לקחת בחשבון שכדאי לסיים את הנישואין בצורה הוגנת על מנת להימנע ממתחים ומשקעים נפשיים מיותרים אשר ילוו אותם גם בעתיד במיוחד אם ישנם ילדים.
כמו כן צריך להבין שהתנגדות לחובות מאריכה באופן משמעותי את ההליכים המשפטיים המתנהלים בבית המשפט ואף את עלותם.
זה נכון שלעיתים החוב לא צריך להתחלק בין הצדדים אבל אין להתעלם ממקרים שכן.
כידוע, במסגרת הליכי הגירושין מחלקים רכוש וזכויות כספיות שנצברו במהלך חיי הנישואין. כלומר מיום נישואי הצדדים ועד למועד הקרע (מועד פתיחת התיק בבית המשפט על ידי אחד מהצדדים). אך אין לשכוח כי גם חובות שנוצרו במהלך חיי הנישואין ועד למועד הקרע יש גם לחלק באופן שווה בן הצדדים.
בחלוקת החובות יש להבדיל בין חובות הרשומים בפועל על שם שני הצדדים יחד, לבן חובות הרשומים על שם אחד הצדדים בלבד. חובות הרשומים בפועל על שם שני הצדדים מעצם רישומם הם חובות שאמורים להיות משולמים על ידי שניהם. חובות הרשומים על שם אחד הצדדים יש לבדוק לצורך מה נלקח החוב. אם החוב נלקח לצורכי המשפחה הרי שיש לחלקו בחלקים שווים בן הצדדים גם אם הוא רשום רק על שם אחד מהם. אם החוב נלקח שלא לצרכים משותפים זאת אומרת שאחד הצדדים נטל חוב לצורך עזרה להוריו לדוגמה הרי שחוב זה לא יחולק בין הצדדים. לכן יש לבדוק לצורך איזו מטרה נלקח החוב, מה מקור החוב ומתי הוא נלקח. כמו כן, אם חוב נוצר על שם אחד הצדדים לאחר מועד הקרע הרי שחוב זה לא יחולק בין הצדדים. בנסיבות אלה מי שיישא בחוב במלואו הוא הצד שהחוב רשום על שמו.
לגבי חובות הנובעים מעסק הרשום על שם אחד הצדדים, הרי שגם לגבי חובות עסקיים יש לבדוק מהו מקור החוב ומתי הוא נצבר ואם החוב נצבר במהלך חיי הנישואין ולמטרת העסק אז יש לקזז משווי העסק שאמור להתחלק בן הצדדים את החובות שכן נהוג בבתי המשפט לקבוע שאין רק ללקק מהדבש אלא יש גם להיעקץ מהעוקץ.