כשהלב לא מסונכרן: מה קורה כשאחד רוצה להיפרד והשני לא בטוח?

"אבל אני לא רוצה להפרד בכלל… אז איך זה שכבר מדברים איתי על הסכם?" המשפט הזה נאמר מולי לא פעם, בקול שבין תדהמה לכאב, בין עלבון לאי־אמון. הוא נאמר על ידי גבר ואישה כאחד, על ידי מי שמצאו את עצמם יום אחד יושבים בחדר גישור, לא כי ביקשו להיפרד, אלא כי בן או בת הזוג כבר החליטו. ברגע אחד הם עברו ממעמד של שותפים בקשר למעמד של מי שצריכים להסדיר את סיומו, מבלי שבחרו בכך כלל.

זהו אחד המצבים המורכבים והעדינים ביותר במרחב הגישור המשפחתי, פרידה שאינה הדדית. מצב שבו הלבבות אינם מסונכרנים, שבו אדם אחד כבר השלים, או לפחות החל להשלים, עם סוף הקשר, בעוד האחר עדיין נאחז, מתלבט, או מסרב לקבל את עצם האפשרות.

כמגשרת משפחה, אני פוגשת לא פעם את הפער הזה. חשוב להבין, אין מדובר רק בפער בעמדות, אלא בפער בעיתוי הרגשי. מי שמבקש להיפרד עבר לרוב תהליך פנימי ממושך, לעיתים שקט ובלתי נראה לעין - מחשבות חוזרות, ניסיונות תיקון, תחושת ריחוק שהלכה והעמיקה, ולעיתים גם פרידה רגשית שהתרחשה עוד בטרם נאמרו המילים. מבחינתו, ההחלטה אינה רגעית או מהירה, אלא תוצאה של הבשלה.

מנגד, הצד השני פוגש את ההחלטה בשלב הראשוני ביותר של האבל – תחושות של הלם, הכחשה, כעס, חרדה, ולעיתים מאבק נואש להשיב את הגלגל לאחור. כך נוצרת סיטואציה שבה שני בני הזוג יושבים באותו חדר, אך מצויים בשני שלבים שונים לחלוטין של אותו תהליך.

הפער הזה מייצר דינמיקה טעונה. הצד היוזם את הפרידה מבקש לרוב להתקדם, להגיע להסכמות ולחתום על הסכם. הצד האחר מבקש לעצור את הזמן, מכוון לשיח רגשי, לדבר על הקשר, להבין ואולי לנסות שוב. האחד חווה את השני כמי שאינו משחרר והשני חווה את הראשון כמי שמוותר בקלות, כמעט באטימות.

שניהם צודקים מנקודת מבטם, ושניהם פגועים.

במקום הזה נכנס תפקידו הייחודי של הגישור. גישור אינו טיפול זוגי, ואין מטרתו לשקם את הקשר או לשכנע להישאר. אך כאשר הפרידה אינה הדדית, ניתן להחזיק בגישור מרחב רגשי־תהליכי שמאפשר מעבר מדורג מן הזוגיות אל הסדרת הפרידה, תוך איזון הקצב הדרוש לצדדים ומתן מענה לצרכים הרגשיים של כל אחד מהם.

כמגשרת, קודם כל, אתן הכרה ונרמול לפער בין הצדדים. תפקידי הוא לאפשר לצד שלא בחר בפרידה להשמיע כאב, בלבול וגם התנגדות, אך בתוך מסגרת שמאפשרת תנועה קדימה. במקביל, אני מסייעת לצד היוזם לבטא את עמדתו באופן אנושי וברור, מתוך כוונה ליצר בהירות ולהוריד תקוות שווא, ככל שאלה קיימות. בהירות, גם כשהיא מכאיבה, מאפשרת התחלה של עיבוד רגשי אמיתי. במקרים בהם אני מזהה שיש אפשרות הדדית לבחינה מחודשת של הקשר, אציע לעצור את הגישור ולפנות לטיפול זוגי, אולם כאשר ההחלטה סופית, יצירת אשליה של היתכנות מחודשת אינה מיטיבה עם הזוג ואף עלולה להסלים את הפערים בניהם ולהביא לפרידה כואבת עוד יותר.

אחת הסכנות במצב של פרידה לא הדדית היא הפיכת ההסדרה למשא ומתן על אהבה. הצד שאינו רוצה להיפרד עלול להסכים לוויתורים מפליגים, בתקווה סמויה שהדבר ישנה את ההחלטה. למגשרים בתהליך, נדרשת אחריות מקצועית ברורה, לשמור על שני הצדדים ולוודא כי במידה ונעשים וויתורים, הם נעשים מתוך הבנה מלאה, ומתוך מחשבה על היום שלאחר הפרידה, כנתון במציאות.

כאשר יש ילדים, המורכבות מתעצמת. הכאב האישי והכעס על המציאות הכפויה, מושלך לעיתים לנושא ההורי. אמירות כמו "את/ה מפרק/ת את המשפחה" או "את/ה פוגע/ת בילדים" נשמעות מפי הצד המתוסכל, ומשאירות משקעים כבדים אצל הצד היוזם. בגישור הפוקוס יהיה לא מעט על הילדים, על יציבותם, ביטחונם וביכולתם להמשיך לאהוב את שני הוריהם ללא קונפליקט נאמנויות. כחלק מהגישור, אנו עושים מעבר מהותי, מן הזוגיות שמסתיימת אל ההורות שנמשכת.

ישנם מקרים שבהם הפער הרגשי כה משמעותי, עד כי נכון להאט את התהליך ואף להקפיא אותו לזמן קצר. כאשר ההלם טרי מאוד והתגובה הרגשית מציפה מדי, או כאשר אחד הצדדים מצוי במאבק שכנוע אינטנסיבי ולא פנוי לשיח ענייני, לעיתים נדרש פסק זמן או ליווי טיפולי במקביל. גישור, במובנו העמוק, אינו מרוץ להסכם אלא תהליך הבשלה שמטרתו הסכמות מתוך בחירה חופשית והבנה מעמיקה של המחירים והרווחים המגיעים עם כל הסכמה.

לצד זאת וברוב המקרים, מגיע יחסית מהר הרגע, שבו הצד שלא רצה להיפרד מתחיל לקבל את המציאות שלא בחר ובוחר כעת כיצד להתנהל בה בצורה מיטבית, ואף לעיתים מתחיל להודות כי המחשבות על פרידה לא זרות לו לחלוטין. המעבר מכאב משתק, לאחריות ואקטיביות, מעלה את תחושת המסוגלות ופותח פתח לפעול אחרת.

פרידה שאינה הדדית לעולם לא תהיה סימטרית ברגש. אך היא יכולה וצריכה, להיות סימטרית באחריות. אחריות לאופן שבו מדברים, להסכמות שמגבשים, לאופן שבו מגנים על הילדים ולאופן שבו ייראה הקשר ההורי ביום שאחרי. גישור במצבים כאלה אינו מוחק כאב, ואינו פותר את שאלת האהבה, אך הוא מאפשר לפרידה להתרחש מבלי לפרק עד היסוד את מה שעוד צריך להמשיך להתקיים - הורות, יציבות, וכבוד הדדי בסיסי.

לתהליך הגישור יש כוח, כמרחב מוגן, לייצר צורה חדשה של שותפות, הורית ואנושית, גם אם לא מתוך בחירה בו זמנית בפרידה, אלא מתוך בחירה בדרך שבה עוברים אותה.

***
כתבה שיווקית בחסות אליה טל עו"ד ומגשרת; הכתבה נערכה על ידי מערכת Duns 100.