כשהסרטון משכנע – אבל האמת אינה שלמה

ככל שהמצלמה מתעדת יותר והבינה המלאכותית יודעת לייצר יותר, כך נדרש המשפט הפלילי להקפיד פחות על הרושם שמעוררת הראיה - ויותר על הדרך שבה נוצרה, נשמרה, הוצגה ונבחנה.

ראיה חזקה למראה עלולה להיות חלשה מבחינה משפטית

דמיינו סרטון בן עשרים שניות שבו אדם נראה נוטל מעטפה, יוצא מחדר ומוסר אותה לאחר. הצילום חד, חותמת הזמן ברורה והתרחשות הדברים נראית חד־משמעית. אלא שהאירוע החל שלוש דקות קודם לכן; המצלמה השנייה, שתיעדה את ההקשר, לא נאספה; וחלקו האחרון של הסרטון עבר חיתוך לפני שהגיע לתיק החקירה. אין הכרח שהסרטון זויף כדי שהתמונה העובדתית העולה ממנו תהיה מטעה.

זהו האתגר המורכב של הראיה הדיגיטלית: יש להבחין בין שלוש שאלות שאינן זהות — האם הקובץ אותנטי; האם הוא משקף בשלמות ובדיוק את האירוע הרלוונטי; ומה מותר להסיק ממנו לעניין יסודות העבירה וזהות מבצעה. תשובה חיובית לשאלה הראשונה אינה פוטרת מבירור שתי האחרות.

קבילות אינה תעודת אמינות

דיני הראיות בישראל אינם מעניקים חסינות מביקורת לחומר הראיות רק משום שהופק ממחשב או ממצלמת אבטחה. ככלל, יש לבחון תחילה באיזה מסלול ראייתי מוצג החומר, מהם התנאים לקבילותו, ולאחר מכן מהו משקלו. ציון התאריך על גבי סרטון, צילום מסך של תכתובת או דוח מערכת אינם מוכיחים מעצמם מי יצר את המידע, האם הוחלף, או אם חסרים חלקים מהותיים.

סעיפים 35–36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל״א–1971, מסדירים בין היתר את קבילותה של ״רשומה מוסדית״, לרבות פלט מחשב, בכפוף לתנאים הנוגעים לדרך עריכת הרשומה, אמינות איסוף הנתונים ואמצעי הגנה מפני שיבוש. ואולם, זהו הסדר מוגדר — לא כלל גורף שלפיו כל צילום מסך או קובץ דיגיטלי הם ״רשומה מוסדית״. יתרה מכך, סעיף 36(ג) מוציא מתחולת סעיף 36(א) רשומה שערכה רשות חקירה או תביעה פלילית והיא מגישה אותה בהליך פלילי.

גם מקום שבו הראיה קבילה, שאלת המשקל נותרת פתוחה. במשפט הפלילי אין די בהסתברות הנראית אינטואיטיבית משכנעת; סעיף 34כב(א) לחוק העונשין מעגן את הדרישה להוכחת העבירה מעבר לספק סביר. הדרישה הזו אינה נעלמת כאשר הראיה עטופה בפיקסלים במקום בדיו.

המקור, השרשרת וההקשר

בדיקה מקצועית של ראיה דיגיטלית מתחילה בשאלות בסיסיות: מהו קובץ המקור, מי החזיק בו, כיצד הועתק, באילו מכשירים ותוכנות טופל, האם נשמרו נתוני המטא־דאטה, ומהו הפער בין החומר הגולמי לבין הגרסה שהוצגה לחוקר או לבית המשפט. אין זו דרישה טכנית לשם הטכניקה; אלה השאלות שבאמצעותן אפשר לברר אם בית המשפט מתבונן באירוע עצמו או בפרשנות מסוימת שלו.

גם ערך גיבוב (Hash), כאשר נעשה בו שימוש, אינו אישור לכך שהסרטון מתעד אמת. הוא עשוי לסייע להראות שקובץ מסוים לא השתנה בין שתי נקודות בדיקה; הוא אינו מוכיח שהקובץ המקורי לא נערך לפני שנבדק, שהשעון במצלמה כוון נכון, או שהאירוע לא נקטע מחוץ לפריים. שרשרת שמירה מסודרת היא תנאי משמעותי לאמון בתהליך, אך אינה מחליפה בירור מהותי של תוכן הראיה.

הבעיה אינה רק DEEPFAKE אלא גם "רק אמת חלקית".

הבינה המלאכותית מאפשרת כיום יצירה ושינוי משכנעים של קול, פנים ותמונה. מכאן ,עולה צורך ממשי בכלים פורנזיים, בהצלבת מקורות ובבדיקה של תהליכי הפקת הראיה. . הבעיה לעיתים שההתמקדות בזיוף מלא עלולה להחמיץ את הסכנה השכיחה והמורכבת לא פחות: ראיה מקורית שמוצגת ללא רצף האירועים, ללא השיחה המלאה או ללא הנתונים הסותרים אותה.

מן הצד האחר, עצם האפשרות לקיומו של זיוף אינה הופכת כל ראיה דיגיטלית לבלתי מהימנה. גם טענה שהסרטון ״נוצר בבינה מלאכותית״ צריכה להיבחן באופן ענייני. ההליך המשפטיההוגן מחייב בדיקה ביקורתית של טענות שני הצדדים, ולא העברת נטל ההוכחה לנאשם רק משום שלתביעה קובץ שנראה אמיתי.

ההגנה חייבת להיות מסוגלת לבדוק ולא רק לסמוך ידיה על חומר הראיות מהתביעה כ "כזה ראה וקדש".

לאחר הגשת כתב אישום בפשע או בעוון, סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ״ב–1982, מקנה לנאשם ולסנגורו זכות לעיין בחומר החקירה וברשימת החומר הרלוונטית, בכפוף להוראות הדין. כאשר ראיה דיגיטלית עומדת בלב האישום, מימוש אפקטיבי של הזכות עשוי לחייב בירור באשר לקבצים גולמיים, למאפייני הפקתם, למסמכי תפיסה והעתקה ולחומר נלווה שעשוי להאיר את ההקשר.

אין פירוש הדבר שכל דרישה לקוד מקור, לכל מאגר נתונים או לכל מערכת פנימית תתקבל אוטומטית. היקף העיון מוכרע לפי הדין והרלוונטיות של החומר, תוך התחשבות בחסיונות ובאינטרסים מוגנים. אך הגישה העקרונית ברורה: האפשרות לאתגר ראיה מרכזית צריכה להיות מעשית . בלעדיה עלול הפער הטכנולוגי בין רשויות האכיפה להגנה להפוך גם לפער דיוני.

נדרש נוהל ראייתי המותאם לעידן החדש

לטעמי, ראוי לשקול יצירת מתווה מובנה לטיפול בראיות דיגיטליות משמעותיות: שימור החומר המקורי ככל האפשר תיעוד רציף של פעולות האיסוף, ההמרה והעריכה; חשיפת מגבלות המערכת שבאמצעותה הופק התיעוד; ואיתור יזום של חומר שעשוי לסתור את הפרשנות הראשונה. במקרים מורכבים יש לשקול בדיקה פורנזית עצמאית, תוך שמירה על פרטיות, מידתיות וזכויות צדדים שלישיים. נדרש שגם בתי המשפט עצמם , יגלו גמישות במסגרת בקשות לגילוי חומר חקירה מטעם ההגנה, הבאות להעמיק בשאלת מקוריות הראיות הדיגיטליות , תוך צמצום למינימום של כל אפשרות חלילה למתן משקל לראיה הנחזית להיות אותנטית , בהשראת ובהשפעת כלי בינה מלאכותית.

אין הכרח שכל חריגה טכנית תוביל לפסילת ראיה, ואין הצדקה לקבוע מבחן אחיד ונוקשה לכל הודעת טקסט ולכל סרטון אבטחה. יש להבחין בין פגם הנוגע לעצם האפשרות לזהות את הראיה לבין פגם המשפיע בעיקר על משקלה ולהעריך את השלכתו על ההליך כולו. דווקא גישה מדורגת ומנומקת יכולה למנוע הן הרשעות שגויות והן פסילה בלתי מוצדקת של ראיות מהימנות.

מערכת המשפט חייבת להקפיד הקפדה יתירה בכל הנוגע לראיות דיגיטליות בעידן ה AI העכשווי

במסגרת כנס בכירי עורכי הדין הפליליים מטעם דן את ברדסטריטבתחום המשפט הפלילי ,עמדתי על כך שהסכנה אינה מתמצה רק בראיות מזויפות, אלא כוללת גם ראיות אותנטיות המציגות תמונה חלקית ומטעה. אין זו הערה טכנולוגית בלבד; זוהי שאלה הנוגעת לליבת ההליך הפלילי — היכולת להבחין בין חשד לבין הוכחה, בין רושם לבין עובדה ובין ראיה שניתן להציג לבין מסקנה שניתן לבסס עליה אחריות פלילית.

ככל שהטכנולוגיה משכנעת יותר, כך נדרשת הקפדה רבה יותר על ביקורת ראייתית. תכליתה אינה להכביד על גילוי האמת, אלא לאפשר אותו. המשפט הפלילי אינו אמור להאמין לסרטון; הוא אמור לבחון את מה שהסרטון באמת מוכיח.

על הכותב: עו״ד אדי אבינועם, עורך דין פלילי, הוסמך בשנת 1995 ופועל במקצוע למעלה מ־30 שנה. בעל תואר ראשון במדעי החברה בהצטיינות יתירה ותואר נפרד במשפטים, שניהם מאוניברסיטת בר־אילן. משרדו בראשון לציון.

***

כתבה שיווקית בחסות משרד עורך דין אדי אבינועם; הכתבה נערכה על ידי מערכת Duns 100.