להפוך פחד לכסף: הדוקטרינה שתשנה את המשוואה בין האזרח לפורע החוק

אדם שנהג ברשלנות קיצונית וכמעט גרם לתאונה חמורה, אך בנס נמנע הנזק ברגע האחרון, האם ניתן לתבוע אותו? התשובה המשפטית המסורתית היא שלילית מובהקת. מאמר מרתק של המשפטנים ד"ר יהודה אדר ופרופ' רונן פרי מערער על עיקרון יסוד זה, ומציע שינוי דרמטי בדוקטרינת הרשלנות שעשוי לשנות את פני המשפט האזרחי. עוולת הרשלנות מורכבת מארבעה יסודות: חובת זהירות, הפרת החובה, נזק וקשר סיבתי. אלמנט הנזק הוא קריטי. ללא נזק ממשי שהתרחש בפועל, אין תביעה. גם אם אדם פעל ברשלנות חמורה וחשף אחרים לסיכון בלתי סביר וצפוי, כל עוד הסיכון לא התממש לנזק, הדלת לתביעה נזיקית סגורה.

אדר ופרי מצביעים על סתירה עמוקה בדיני הרשלנות הקיימים. מצד אחד, רשלנות מוגדרת כהפרת חובת זהירות: מעשה פסול (בלתי סביר וצפוי) שחושף אדם לסיכון. מצד שני, על פי הדין הנוכחי, לא יינתן סעד משפטי ללא הוכחת נזק ממשי. המשמעות היא שללא נזק, המעשה הרשלני אינו נחשב עוולה משפטית, דבר שסותר את הרעיון שישנה חובת זהירות שהופרה. לתפיסתם, שתי ההנחות הללו אינן יכולות להתקיים יחד באופן לוגי.

הפתרון המוצע על ידם הוא ביטול דרישת הנזק והכרה ב"רשלנות ללא נזק" כעוולה בת תביעה בפני עצמה. כך, יצירת סיכון בלתי סביר וצפוי תהיה עילה לתביעה מיידית, גם אם הנזק טרם התרחש. אף שהפיצוי הכספי (פיצויים מפצים) עבור הנזק עצמו עדיין יותנה בנזק ממשי, הדלת תיפתח לסעדי פיצוי אחרים.

אימוץ הדוקטרינה של אדר ופרי טומן בחובו פוטנציאל למהפכה תפיסתית ומעשית כאחד, היינו הפרטת האכיפה והפיכת כל נהג המצויד במצלמת דרך לגורם הרתעה פעיל. במציאות משפטית כזו נהג המתעד עבירה חמורה, כגון עקיפה פראית שאילצה אותו לסטות מנתיבו בבהילות, משתחרר מהתלות הבלעדית ברשויות האכיפה. במקום להמתין לענישה פלילית של הנהג הפרוע, מוקנית לו היכולת ליזום הליך משפטי אזרחי ולדרוש פיצוי בגין עצם החשיפה לסיכון מיותר. התוצאה היא יצירת מאזן אימה חדש בכבישים שבו עברייני התנועה נדרשים לחשוש לא רק מפני זרועות החוק הרשמיות אלא מכל משתמש דרך בסביבתם, שכן כל נהג הופך לתובע פוטנציאלי בגין הסכנה שנכפתה עליו.

מעבר לכשל הלוגי, המאמר נוגע גם בהיבט המוסרי הנגזר: האם זה הוגן שאדם שנהג ברשלנות ויצר סיכון בלתי סביר לא יישא בשום אחריות, רק בגלל שבמזלו הנזק לא התרחש? השניים מסבירים כי התנהגות רשלנית היא עוולה מוסרית משלוש סיבות עיקריות: היא מפרה חובה, היא משקפת חוסר כבוד לשוויון החירות של האחר, והיא מהווה איום רציני על אינטרסים חיוניים כמו שלמות הגוף והחיים.

הביקורת המשמעותית ביותר נגד הרעיון היא חשש מהצפה של בתי המשפט. אם כל אדם שנחשף לסיכון, גם אם לא נפגע, יוכל לתבוע, מדובר בעלייה אדירה במספר התביעות הפוטנציאליות. אדר ופרי מציגים מענה לכך. בין היתר, הם מציעים לקבוע רף סף מחמיר שלפיו עילת התביעה תקום רק במקרים של יצירת סיכון משמעותי ובלתי סביר. סינון זה יבטיח כי בתי המשפט יעסקו רק במקרים של רשלנות חמורה ולא בזוטות דברים. שנית, הם ממליצים על מנגנון פיצוי קבוע בחוק המייתר את הצורך המורכב בהערכת שווי הנזק ומקצר את ההליך השיפוטי לכדי בירור עובדתי מהיר ויעיל.

אין ספק כי המאמר מציג דוקטרינה משפטית מהפכנית, המבקשת לאפשר תביעת נזיקין על בסיס יצירת סיכון בלבד. אף שכיום מדובר בדיון אקדמי תיאורטי בעיקרו, המציאות המדממת בכבישי ישראל מחייבת חשיבה מחודשת ונועזת. הנתונים הקשים על ריבוי תאונות הדרכים, בשילוב עם אוזלת ידן המתמשכת של רשויות המדינה באכיפה ובהרתעה, הופכים את הדיון בהצעה לרלוונטי מאוד.

מאת עו"ד אסף ורשה מומחה לדיני נזיקין וביטוח