כשבית המשפט מנסה לשמוע את "קולה" של תינוקת בת חצי שנה

לפעמים אני קורא החלטות של בית המשפט לענייני משפחה ותוהה אם אנחנו פועלים באותו עולם.

ממש עכשיו, במסגרת בקשה להסדרי שהות זמניים (כחלק מהליך יישוב סכסוך), ניתנה החלטה שפשוט השאירה אותי ללא מילים.

מאחר שההחלטה והדיון בדלתיים סגורות, אביא כאן ציטוט מתוכן ההחלטה:

"לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי לנכון למנות לקטינה אפוטרופוס לדין לצורך הגשת עמדה, ולהלן אנמק הטעמים לכך. מדובר בבני זוג שנפרדו אך לאחרונה. הקטינה הייתה כבת חצי שנה בלבד. האם טוענת כי יש לקבוע את מפגשי הקטינה עם האב תחת פיקוח, לשם הבטחת שלומה וטובתה. האב טוען מנגד כי הוא היה מעורב בחיי הקטינה מאז לידתה וכי לא נשקפת ממנו כל מסוכנות כלפיה. נוכח עוצמת הסכסוך שבין הצדדים, בעלה מהבקשה והתגובה, קיים חשש כי טובת הקטינה עלולה להיות במסגרת המאבק שבין הצדדים ויש חשיבות כי קולה העצמאי של הקטינה יישמע בבית המשפט באמצעות גורם ניטרלי."

ובכן, בית המשפט החליט למנות לקטינה בת חצי שנה(!) אפוטרופוס לדין. הנימוק? "על מנת להביא את קולה של הקטינה".

עכשיו, בואו נדבר רגע על המציאות.

לי יש שלושה ילדים, שיהיו בריאים. מאחר וכל הורה בטוח שהילדים שלו הם הכי מוצלחים בעולם, לבושתי אומר שבגיל חצי שנה ה"קולות" שהם השמיעו היו בעיקר יבבות, צחוק מתגלגל וגרפסים מזדמנים. פחות דברי שיח וטעם, יותר צרכים בסיסיים של חיתול ואוכל.

אז אני שואל ברצינות: איך בדיוק האפוטרופוס לדין אמורה להביא "את קולה" של תינוקת כזו? האם היא אמורה לפרש את הבהייה שלה בצעצוע? לתרגם ל"עורכת-דינית" את סגנון הבכי שלה בביקור הבית?

מה זה בכלל אפוטרופוס לדין ולמה הוא שם?

כדי שנהיה הוגנים, צריך להבין את התפקיד: אפוטרופוס לדין הוא עורך דין שממונה על ידי בית המשפט כדי לייצג את האינטרסים של הילד באופן עצמאי, במנותק מהמאבק בין ההורים. בתיקים של ילדים בוגרים יותר, המוסד הזה הוא קריטי. הוא מאפשר לילד להשמיע את רצונו, את החששות שלו ואת החוויה שלו מהסכסוך, בלי לעבור דרך הפילטר של אבא או אמא. במקרים של סיכון, הזנחה או סכסוך בעצימות גבוהה, האפוטרופוס לדין הוא הקול השפוי שדואג אך ורק לילד.

למען הסר ספק: יש אפוטרופסים לדין נהדרים שעושים עבודת קודש.

אבל (ויש אבל גדול), הבעיה היא ה"אוטומט".

בזמן האחרון נראה שמינוי אפוטרופוס לדין הפך לפתרון הקל של המערכת. במקום שבית המשפט יכריע בין טענות האם (שדורשת פיקוח) לבין טענות האב (שמצהיר על מעורבות מלאה), הוא שולח גורם שלישי "שישמע את הילד".

כשמדובר בתינוקת בת חצי שנה, אין פה באמת "קול" עצמאי לשמוע. המינוי הזה הופך למס שפתיים במקרה הטוב, ולנטל מיותר על ההורים והמערכת במקרה הפחות טוב. זה מייצר עוד דוחות, עוד דיונים ועוד ביורוקרטיה בתיק שבו הילדה אפילו לא יודעת להגיד "אבא" או "אמא", בטח שלא להביע עמדה על הסדרי שהות.

מינוי אפוטרופוס לדין הוא כלי קדוש כשמשתמשים בו נכון. אבל כשמפעילים אותו בסיטואציות כאלו, זה מרגיש שהמערכת פשוט מפחדת לקבל החלטה ומעבירה את האחריות לגורם חיצוני שאין לו באמת כלים "לשמוע" את מי שעדיין לא מדבר.

הגיע הזמן להפסיק עם המינויים האוטומטיים האלו ולהחזיר את שיקול הדעת המהותי לדיונים. לפעמים "טובת הילד" היא פשוט החלטה עניינית של שופט, בלי להכניס עוד מתווכים לתוך העריסה.

*הכותב, עו"ד יוסף גביזון, עוסק בדיני משפחה וירושה ועומד בראש מחלקת דיני המשפחה והירושה במשרד עורכי הדין משה גביזון, הפועל מאז שנת 1984. הדברים במאמר זה משקפים את עמדתו האישית ונכתבו על בסיס ניסיונו המקצועי בניהול תיקי משפחה וירושה. אין באמור כדי להוות ייעוץ משפטי, וכל מקרה צריך להיבחן בהתאם לנסיבותיו.

***

כתבה שיווקית בחסות משרד עו"ד ונוטריון גביזון; הכתבה נערכת על ידי מערכת Duns 100.