ביום שאחרי קבלת התיקון לחוק יסוד: השפיטה, שקבע שהממשלה ושֹריהּ יכולים לקבל החלטות בלתי סבירות מבלי שבתי המשפט יוכלו לבקר את אותן החלטות, הוציא בית הדין לעבודה בתל אביב צו שמנע המשך צעדי השביתה שננקטו בהתאם להנחיית ההסתדרות הרפואית (הר"י). הבקשה למתן צו המניעה הוגשה על ידי הפרקליטות – אותה פרקליטות שחברי הקואליציה שבקולותיהם עבר התיקון לחוק מפנים כלפיה כמעט מדי יום מגוון האשמות.
בית הדין לעבודה בחן את השביתה שננקטה על ידי הר"י באותם כלים מסורתיים שפותחו בפסיקה – האם נמסרה הודעה על סכסוך עבודה; האם חלפו 15 הימים הנדרשים בחוק בין מסירת ההודעה על סכסוך העבודה לבין פרוץ השביתה; האם השביתה היא בנושא כלכלי הנוגע לזכויות העובדים או שמדובר ב"שביתה פוליטית", בנושא שאינו נוגעת ליחסי עבודה; ומהי מידת הנזק שהשביתה גורמת לציבור.
על בסיס אותם מבחנים מסורתיים הגיע בית הדין למסקנה, לאחר מספר שעות בהן כבר שבתו הרופאים, כי מדובר בשביתת מחאה, ולא בסכסוך כלכלי שיכול להצדיק שביתה ממושכת, לכן יש למנוע את המשך השביתה. גם אם התוצאה אליה הגיע בית הדין לעבודה הייתה נכונה בנסיבות העניין, ההנמקה לאותה תוצאה והדרך בה הלך בית הדין היו שגויים ומאכזבים.
מבחנים מסורתיים בנוגע לסיווג השביתה ומגבלותיה יפים ונכונים לסכסוכי עבודה סטנדרטיים, בהם עובדים נוקטים צעדים שמטרתם להיטיב את תנאי העסקתם, או במקרים בהם ארגון העובדים מבקש להשפיע על החלטות המשליכות על הביטחון התעסוקתי של העובדים במקום העבודה. המציאות הנוכחית, בה מבקשת הממשלה לשנות את יסודות השיטה והמשטר ולהביא לכך שלא תהיה בקרה אפקטיבית על מהלכיה, מחייבת התייחסות שונה במישור יחדי העבודה מצד כל השחקנים הרלוונטיים – העובדים וארגוני העובדים; המעסיקים וארגוני המעסיקים; וכן, גם בתי הדין לעבודה.
שעת חירום מחייבת צעדי חירום ומצדיקה הסתכלות אחרת ובחינה של אותן מגבלות שחלות בשעת שגרה. כך היה כאשר פרצה מגפת הקורונה. תוך יום מושכלות היסוד ביחסי העבודה ובדיני העבודה השתנו. על עובדים נאסר להתייצב במקום העבודה. עובדים נדרשו למדוד את חום גופם ולהצהיר כי אינם משתעלים, כתנאי לכניסתם למקום העבודה. מעסיקים שלחו עובדים לחופשות כפויות, בתשלום ושלא בתשלום. ארגוני עובדים חתמו על הסכמים קיבוציים שכללו סעיפים שבימי שגרה איש לא היה מעלה על דעתו. בתי הדין לעבודה אישרו בפסקי דין פרקטיקות שבימים כתיקונם לא היו זוכות להכשר שיפוטי.
התקופה הנוכחית, בה הדמוקרטיה הישראלית נתונה תחת מתקפה, היא תקופת חירום שתוצאותיה – הכלכליות והחברתיות – כבר מביאות ועוד עלולות להביא לנזקים כבדים הרבה יותר מאלה שגרמה מגפת הקורונה. כל הצדדים ליחסי העבודה צריכים להבין זאת.
מעסיקים רבים במגזר הפרטי הבינו את גודל השעה ואפשרו לעובדים להיעדר מהעבודה ולהשתתף בצעדי המחאה, תוך עידוד אקטיבי של אותם מהלכים. כך ראינו מקומות עבודה שנסגרו, תוך תשלום שכר לעובדים. כך ראינו מקומות עבודה שהודיעו שלא ינכו ימי חופשה לעובדים שייעדרו בימי המחאה. הר"י הכריזה על שביתת רופאים.
בתי הדין לעבודה נדרשים בנסיבות האלה לזנוח את אותן אבחנות ואת אותם מודלים הרלוונטיים לשביתות ולסכסוכי עבודה הנוגעים להעלאות שכר, לצמצום כוח אדם ולסגירת מפעלים. מהלכים בהם נוקטים עובדים, ארגוני עובדים, מעסיקים וארגוני מעסיקים במסגרת המאבק על הזהות הדמוקרטית של המדינה אינם "שביתה פוליטית". הסתכלות של בית הדין לעבודה על כל אותן תופעות של התנגדות לריסוק הדמוקרטיה באופן שיוצא מתוך הקונבנציות ומההגדרות התקפות לימי חולין היא לא רק סבירה. היא מתבקשת ומתחייבת.
מאת עו"ד חגי ורד, שותף במחלקת דיני עבודה, הרצוג פוקס נאמן
***
*האמור משקף את דעתו האישית של הכותב בלבד.
*כתבה שיווקית בחסות משרד הרצוג פוקס נאמן; הכתבה נערכה ע"י מערכת Duns 100.