מאקרוסטיכון ועד "משפט השדה": "כיכר הלייקים" של הפיד

אם גלשתם בפיד שלכם בשבועות האחרונים, ודאי נתקלתם במפגן יצירתי של אקרוסטיכונים וחידות ברשת. פרשיית אונס סוערת זעזעה את המדינה, וברקע ניצב צו איסור פרסום על שמו של החשוד, יובל וילנר - שבינתיים כבר הותר לפרסום. אלא שבזמן שהצו היה בתוקף, במקום לכבד את החלטת בית המשפט, החליטו הגולשים להפוך את האיסור למשחק חברתי של עקיפות מתוחכמות.

בין רגע, הפיד הוצף בראשי תיבות, ברמזים עבים, בחידות חמיצר המורכבות מגיל, אזור מגורים ומקצוע, ובתמונות חתוכות באמנותיות המלוות בקריצה קולקטיבית: "מי שיודע יודע". גולש אחד אף הגדיל עשות וכתב בזמנו: "אני כמובן שומר על החוק ולא מפרסם את השם יובל וילנר, אבל...".

כעת, משהצו הוסר, הגיע הזמן להבין את המציאות המשפטית בעידן הויראלי. המשחק הזה "בחתול ועכבר" אינו מאבק גבורה על חופש הביטוי; הוא היה ונשאר תעלול מסוכן שעלול להעמיד לדין את מי שחגגו על המקלדת באותם ימים.

פומביות הדיון אל מול זכויות החשוד

נקודת המוצא של מערכת המשפט שלנו מוחלטת: הליכי משפט במדינה דמוקרטית חייבים להיות גלויים. עקרון פומביות הדיון, אינו המלצה בלבד אלא כלי מרכזי להבטחת תקינות ההליך ומניעת עיוותי דין. הציבור זכאי לדעת, והתקשורת חייבת לדווח.

אלא שלצד הכלל הבסיסי הזה, קבע המחוקק חריגים הכרחיים. בית המשפט נדרש לעיתים לאזן בין פומביות הדיון לבין סגירת הדלתיים ואיסור הפרסום על מנת להגן על אינטרסים חשובים אחרים כגון: הגנה על קורבנות עבירה, בטחון המדינה, ומניעת נזק בלתי הפיך לאדם שטרם הוכחה אשמתו. צו איסור פרסום אינו אפוא "פריבילגיה" למיוחסים, אלא כלי חוקתי לגיטימי שניתן בסמכות תוך איזון עדין של כלל האינטרסים.

קו הגבול בין חשוד לבין נאשם

חשוב להבין את ההבדל התהומי בין "חשוד" לבין "נאשם" אבחנה שחומקת מן הגולש הממוצע ומביאה לשרשרת של הנחות יסוד שגויות.

כל עוד אדם מצוי בשלב החקירה, הוא מוגדר חשוד ונהנה מחזקת החפות במלוא עוצמתה. בשלב זה, החוק מאפשר לאסור את פרסום שמו אם הוכח כי הפרסום יגרום לו "נזק חמור". הפסיקה מבהירה כי נזק חמור חייב להיות חריג וקיצוני, החורג מהנזק הטבעי והאינהרנטי הנלווה מעצם קיומה של חקירה פלילית כואבת.

ברגע שמוגש כתב אישום, החשוד הופך נאשם. כלומר, המדינה מצהירה כי נמצאה תשתית ראייתית לכאורה להעמדתו לדין. וזו נקודת מפנה קריטית שבה האינטרס הציבורי בפומביות הדיון גובר באופן משמעותי על איסור הפרסום, והנטל המשפטי להוכחת נסיבות מיוחדות להמשך איסור הפרסום שמוטל על הנאשם כבד מנשוא.

האמנם המטרה מקדשת את האמצעים? איך ניתן לאתר מתלוננות נוספות?

הפרסום הלא רשמי של שמו הביא לחשיפת קורבנות נוספים. נשאלת השאלה האם המטרה הזו אינה מצדיקה את גניזת הצו דה פקטו?

איתור מתלוננות הוא אכן אינטרס עליון, אך במדינה מתוקנת, הסמכות להחליט על חשיפת שם לטובת מיצוי החקירה ובתוך כך איתור מתלוננות נוספות, מסורה אך ורק לבית המשפט, ולא ל"חבר מושבעים" של המרשתת שיפעל כראות עיניו בהתעלם מהוראותיו הברורות של הצו.

וכאשר במרשתת מתנהל קמפיין פרסום "פיראטי" הדבר דווקא עשוי להזיק ולא להועיל. ראשית, בשל סכנה אנושה של זיהום חקירה, של השפעות הדדיות בין עדים, חשש מפני ויצירת זיכרונות מוטים. כל אלה ודאי יקשו על המשטרה להפריד בין עדות אותנטית לכזו שהושפעה מהשיח הויראלי. התוצאה הפרדוקסלית עלולה להיות פגיעה קשה בסיכויי ההרשעה בשל טענות הגנה מוצדקות על זיהום ראייתי.

ובנוסף, העובדה שתוצאה מסוימת "השתלמה" ראייתית בדיעבד, אינה מכשירה רטרואקטיבית ביצוע של עבירה פלילית.

ובכלל - האם באמת אנחנו רוצים לנרמל מצב שבו נכשיר הפרת צווים בכל פעם שהתוצאה נראית לנו "מוסרית"? הסכמה לכך היא הסכמה להחרבת שלטון החוק במדרון חד לאנרכיה.

"אבל הוא הסכים בסוף לפרסום" איזה נזק כבר נגרם לו?

טענה נוספת שעולה היא: "אם בסופו של דבר הוסר הצו בהסכמתו של וילנר, איזה נזק נגרם לו? מדוע להתרעם על הפרות זמניות של הצו אם התוצאה הסופית היא חשיפת שמו?"

אך זאת יש לזכור, כאשר הרשת כבר רוחשת שמועות ורמזים המאפשרים זיהוי קל, החשוד מוצא את עצמו בעמדה בלתי אפשרית: שמו מושחר ללא אפשרות משפטית להתגונן בפומבי כל עוד שמו אסור בפרסום רשמי. במצב כזה, ההסכמה לפרסום אינה באמת בחירה חופשית; זוהי כניעה לטרור המקלדת במטרה לעצור את מחול השדים ולהציג סוף סוף גרסה נגדית.

זאת ועוד, הנזק הבלתי הפיך נגרם גם לצדדים שלישיים כגון בני המשפחה או אנשים תמימים שנחשדו בטעות רק כי ענו על ראשי התיבות, או על פרטים מזהים דומים.

אז מה הסיכון שצפוי למי שהפר את הצו?

העובדה שכיום השם מותר בפרסום אינה מנקה רטרואקטיבית את העבירה שבוצעה בזמן שהצו עמד בתוקפו.

המבחן החוקי הוא מבחן הזיהוי בפועל של האדם הסביר. כלומר, אם הפרטים והרמזים שפורסמו אפשרו בזמן אמת לאדם הסביר להבין במי מדובר הרי שהתרחשה עבירה על החוק.

ועוד יש לדעת - צווי איסור פרסום חלים על כולם, ולא רק על גופי התקשורת. והמחיר על הפרתם עלול להיות כבד ביותר:

1. במישור הפלילי: הפרת צו היא עבירה פלילית שדינה עד שישה חודשי מאסר בפועל (ועד שנה אם מדובר בקטין).
2. במישור האזרחי: פגיעה בשמו הטוב של אדם באמצעות פרסום מרומז חושפת את הגולש לתביעות ענק בגין חוק איסור לשון הרע, עם פיצויים של עשרות ומאות אלפי שקלים ללא הוכחת נזק. פוסט מרומז אחד שהעליתם אז עלול לעלות לכם בפגיעה אנושה בעתידכם הכלכלי היום.
   
   ולכן בשורה התחתונה: אם יש ספק - אין ספק!

הרשתות החברתיות העניקו לכל אחד מאיתנו מעין בית דפוס קטן בכיס האחורי, שלצידו אחריות משפטית. הרצון להיות זה ש"יודע ראשון" או הצורך להביע דעה מוסרית ברשת אינם שווים את הסיכון של הסתבכות פלילית או אזרחית.

כלל הזהב בעידן הויראלי ברור ואינו משתנה: כל עוד לא ראיתם הודעה רשמית ששמו של חשוד הותר בפרסום – אל תפרסמו ואל תרמזו. שמרו על החוק, ושמרו על עצמכם.

ועוד מילה על בית הדין הוירטואלי ורדיפת העיתונות

העיוות התפיסתי שצמח ברשתות הגיע לשיאו ברדיפה הציבורית שעברו העיתונאי רביב דרוקר ומערכת "המקור" בערוץ 13. כאשר פורסם כי התוכנית ביקשה לראיין את החשוד כדי להציג את גרסתו, הפיד התלקח בשנייה. דרוקר הואשם ב"מתן במה לעבריין מין", ומסע דה-לגיטימציה שלם הופנה כלפי כלי התקשורת שביקש לבצע את חובתו המקצועית הבסיסית ביותר: לשמוע גם את הצד השני.

התנפלות זו חושפת פנים מסוכנות של תרבות משפטי השדה במרשתת. הציבור, כך נראה, כבר אינו זקוק להליך שיפוטי הוגן או לעיתונות חוקרת ואוביקטיבית; די לו בתלונה כדי לקבוע אשמה מוחלטת, וכל מי שמנסה לשמור על החוק, להזכיר את חזקת החפות או להציג תמונה מורכבת – מתוייג מיד כשותף לדבר עבירה.

אך בכל הכבוד, תפקידו של עיתונאי אינו לשמש שופר חד-צדדי של התביעה או של ההמון הזועם. חובתו המקצועית והמוסרית היא לאתגר את הגרסאות ולתת זכות תגובה הוגנת - גם לחשוד במעשים החמורים ביותר שזכאי להנות מחזקת החפות. השתקת העיתונות והעמדתה למשפט שדה תחת אצטלה של "הגנה מוסרית" הן הצעד הראשון בדרך למשטר חושך שבו די במקלדת כדי להחריב חייו של חשוד בלבד, ללא זכות לומר מילה להגנתו.

אם נשלים עם תלייה בכיכר העיר של המרשתת כמעשה לגיטימי, לא רק חזקת החפות תיקבר – אלא הדמוקרטיה ושלטון החוק עצמם.

על הכותבת:

עו"ד עידית רייכרט, בעברה פרקליטה בכירה בפרקליטות, ומאז 2012 סנגורית מובילה, בעלת משרד בוטיק למשפט הפלילי וצווארון לבן המתמחה בניהול משברים בהליך הפלילי, ליטיגציה פלילית, ליווי וייעוץ לעוברי חוק נורמטיביים וייצוג נפגעי עבירה.

מאת עו"ד עידית רייכרט, פרקליטה בכירה בעברה, סניגורית פלילית בהווה, עידית רייכרט משרד עורכי דין

***

כתבה שיווקית בחסות עידית רייכרט משרד עורכי דין; הכתבה נערכה על ידי מערכת Duns 100.