האם ניהול הליכים משפטיים עלול להגביר את הסיכון לניכור הורי?

״ניכור הורי״ הוא מהתופעות הקשות ביותר בסכסוכי גירושין בעצימות גבוהה. מדובר במצב בו ילד עויין או מתנתק מאחד ההורים בעקבות שטיפת מוח של ההורה השני, לעיתים עד כדי ניתוק מוחלט של הקשר עמו.

הפגיעה בילד אינה מסתכמת רק בקלקול יחסים שבין הילד להורה המנוכר - היא עלולה ללוות את הילד שנים רבות ולהשפיע על התפתחותו הרגשית ועל מערכות היחסים שיבנה בעתיד.

לפני כשבוע השתתפתי בכנס שעסק בתופעת הניכור ההורי. שופטים, עורכי דין, עובדים סוציאליים ואנשי טיפול דנו בדרכים לזהות את התופעה, לטפל בה ולצמצם את נזקיה. אולם דווקא בסיום הכנס נותרתי עם שאלה אחת, שכמעט אינה נשאלת: האם ייתכן שגם הדרך שבה מתנהלים הליכי הגירושין משפיעה על הסיכון להתפתחות ניכור הורי?

במשך למעלה משלושה עשורים שבהם אני עוסקת בדיני משפחה ליוויתי משפחות הן בהליכי ליטיגציה (ייצוג בבתי המשפט) והן בהליכים המבוססים על הסכמות. הניסיון הזה לימד אותי שלא רק תוכן הסכסוך מעצב את עתיד המשפחה, אלא גם הדרך שבה בוחרים לנהל אותו.

זכורים לי במיוחד שני תיקים, שניהם עסקו בגירושין, אך התנהלו בשתי דרכים שונות לחלוטין.

כשפסק הדין הפך לנקודת המפנה

בתיק הראשון ייצגתי אב בהליך משפטי ממושך. אשתו לשעבר תבעה מחצית מבית המגורים שנרכש עוד לפני הנישואין על ידו ועל ידי הוריו. ההליך היה מורכב, כלל דיוני הוכחות, חקירות ועימותים משפטיים ממושכים. בסופו של דבר הלקוח שלי זכה ובית המשפט קבע שלאישה אין זכויות בבית.

אלא שעם פסק הדין וסיום ההליך המשפטי – והחל משבר משפחתי עמוק הרבה יותר.

תחושת ההפסד והכעס לאחר ההכרעה הפכה בהדרגה למאבק רגשי. הבן הבכור החל להתרחק מאביו, ובהמשך השפיע הדבר גם על יתר הילדים. הם מצאו את עצמם בלב המאבק בין הוריהם.

ככל שחלף הזמן הניכור החריף והיה חשש למצבו הנפשי של הבן הבכור. ניסיתי לפנות לעורך הדין – בא כוחה של האם, כדי לקדם פתרונות שיבלמו את התהליך ואף ביקשתי למנות גורם מקצועי בהסכמה, כדי שיתערב במהירות אך בקשותיי נדחו פעם אחר פעם בנימוק שאין כל ניכור הורי בתיק. רק כשמצבו של הילד החמיר הסכימה השופטת, בניגוד לעמדת האם, למנות מומחה. בשלב הזה מצבו הנפשי של הילד כבר הידרדר משמעותית, והקשר עם אביו ועם משפחתו כמעט נותק. גם ההתערבות הטיפולית המאוחרת התקשתה להשיב את הגלגל לאחור והעובדת הסוציאלית איימה להרחיק את הבן לפנימיה.

כששיתוף הפעולה עצר את התהליך בזמן

בתיק אחר ייצגתי אם במסגרת הליך של ״גירושין בשיתוף פעולה״. כבר בתחילת התהליך שמתי לב, שהאופן שבו היא מדברת על האב מעורר דאגה. היא חזרה ואמרה שאינו מסוגל לגדל את הילדים, ביטלה את ההורות שלו ואף ביקשה לצמצם את זמני השהות שלו מחשש שישפיע לרעה על הילדים. התרשמתי שלא מדובר רק בכעס רגעי אלא בדפוס שעלול לחלחל גם אל הילדים עד כדי ״ניכור הורי״.

שוחחתי עם האם על המשמעות של המסרים שהיא מעבירה ועל הנזק שעלול להיגרם לילדים אם יתחילו לראות את אביהם דרך אותה עדשה שלילית. במקביל בשל האפשרות לשתף במידע בתהליך, פניתי לצוות שעבדו איתי בתיק – עורכת הדין של האב והמומחית הרגשית שליוותה את ההליך.

העבודה המשותפת של כולנו אפשרה לאם לעבד את הכעסים, לשנות בהדרגה את אופן ההתייחסות לאב ולהימנע מהעברת המסרים לילדים. תהליך הניכור נעצר בעודו בראשיתו, והליווי המקצועי נמשך עד שהתייצבו היחסים במשפחה.

שני מקרים אמיתיים אלו אינם מחקר אקדמי, אך הם ממחישים היטב את ההבדל שבין שני סוגי הליכים. מערכת המשפט נועדה להכריע בסכסוכים – למצוא מי צודק ומי טועה, מי דובר אמת ומי משקר. אבל הכרעה זו יוצרת כמעט תמיד ״צד מנצח״ ו״צד מפסיד״. וכשמדובר בסכסוכי משפחה, תחושת ההפסד אינה נשארת רק בין בני הזוג. לעיתים היא הופכת לכעס, לרצון "להחזיר", ובמקרים קיצוניים גם להשפעה קשה על הילדים.

חשוב להבין, כי במקרים רבים הורה המצוי בתהליך של השפעה על ילדו עד כדי ״ניכור״ כלל אינו תופס את עצמו כמי שפוגע בילדו. להפך - הוא משוכנע שהוא מגן בעצם ממש עליו מפני ההורה האחר. דווקא משום כך חשוב לזהות את התהליך מוקדם ככל האפשר ולהתערב לפני שהנזק הופך בלתי הפיך.

לכן, לצד הדיון החשוב בזיהוי ובטיפול בניכור הורי, ראוי לשאול גם שאלה נוספת: האם ניתן לצמצם מראש את הסיכון להתפתחותו באמצעות עידוד הליכים המבוססים על שיתוף פעולה ולא על הכרעה?

מניסיוני, במקרים המתאימים לכך, הליכים כמו גישור, ״גירושין בשיתוף פעולה״ או משא ומתן מאפשרים לבני הזוג להגיע לפתרונות מוסכמים, מבלי שאחד מהם יחוש שהפסיד את המלחמה. אין מדובר במצב שבו כולם יוצאים מרוצים לחלוטין, אלא במצב שבו כל אחד מרגיש שקיבל מענה הוגן לצרכיו – תחושה שעשויה להפחית את העוינות ולהקטין את הסיכון שהילדים יישאבו אל תוך הסכסוך.

אין בכך כדי לומר שכל סכסוך משפחתי מתאים לפתרון מחוץ לכותלי בית המשפט. ישנם מקרים שבהם הכרעה שיפוטית היא הכרחית ואף מצילת חיים. אולם כאשר קיימת אפשרות אמיתית לבחור בדרך של הידברות, הרווח אינו מתבטא רק בחיסכון בזמן, בעלויות ובעוגמת נפש. לעיתים הוא מתבטא בשמירה על הדבר החשוב ביותר עבור ילד – היכולת להמשיך לאהוב ולהיות נאהב על ידי שני הוריו, גם לאחר שהמשפחה השתנתה.

הכותבת עו"ד דנה דרזנין עוסקת מזה שלושה עשורים בדיני משפחה וירושה. למידע נוסף – באתר: https://dana-dlaw.com

***

כתבת שיווקית בחסות משרד עוה"ד דנה דרזנין, עורכת דין, מגשרת, נוטריון ועורכת דין לגירושין בשיתוף פעולה; הכתבה נערכה על ידי מערכת Duns 100.