בין פתח תקווה למאסר עולם

ישנם רגעים שבהם המציאות הישראלית מייצרת ניגוד כואב ומטלטל. כזה היה ערב יום העצמאות האחרון: בעוד שאון החגיגות מילא את רחובות פתח תקווה וזיקוקי הדינור צבעו את השמיים, במרכז מסחרי קטן התחוללה דרמה שהפכה את חגיגת העצמאות לטרגדיה של אכזריות והפקרות. ימנו בנימין זלקה ז"ל, צעיר בן 22 שרק ביקש להתפרנס בכבוד בסניף פיצה מקומי, מצא את מותו בלינץ' מחריד שהחל בוויכוח בנאלי על תרסיס שלג והסתיים בלהב סכין קטלני.

הציבור הישראלי, שהזדעזע מן המראות המדממים, ציפה להכרעה מוסרית אחת ויחידה – העמדת הקטינים המעורבים לדין באשמה של רצח בנסיבות מחמירות – עבירת הרצח החמורה ביותר בספר החוקים. אז איך קרה שהפרקליטות בחרה להאשים את הנער הדוקר "רק" בעבירת "רצח באדישות" לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין?

מה קרה באותו לילה?

"מה? למה? איך זה יכול להיות?" שואל את עצמו כל בר דעת – "איך יכולה 'אדישות' לדור בכפיפה אחת עם מעשה כה אכזרי של דקירה?"

כדי לענות על השאלה, חייבים להכיר את עובדותיו המצמררות של כתב האישום. זה לא היה רק "אירוע שיצא משליטה", אלא תהליך של הסלמה מתוכננת. הכל התחיל כשחבורת נערים התיזה תרסיס שלג בתוך סניף הפיצה. כשימנו ז"ל ביקש מהם לצאת, החלו חילופי דברים. הציטוטים מתוך כתב האישום חושפים את הלך הנפש של החבורה עוד לפני הדקירה. כך למשל ח.ח., אחד המעורבים, קילל והתגרה בימנו: "בוא לפה אם אתה גבר, בוא לאיפה שאין מצלמות". הוא אף איים בפני עובדים אחרים כי הוא "מוכן לשבת על זה בבית הסוהר".

ואכן, האיום מומש. בשעה 01:08, כשימנו יצא מהפיצריה, החבורה כבר המתינה לו. כתב האישום מתאר כיצד הנאשם (קטין יליד 2010) ושאר חבריו "נדרכו לקראת התנפלות אלימה". בעוד ימנו מותקף באגרופים, בעיטות והטחת מיכלי שלג בראשו, הנאשם המתין בסבלנות מקפיאת דם. הוא נעמד על חומה נמוכה, חמוש בסכין, התבונן וחיכה ל"שעת כושר". וכשזו הגיעה, הוא דקר את ימנו בעוצמה במפשעתו. ימנו התמוטט ונפטר כעבור יממה, לאחר שאיבד דם מסיבי ועבר סדרת ניתוחים נואשים.

אז, איך תיאור מחריד כזה הוא "רק" רצח באדישות? האם זהו אוקסימורון?

השאלה המוסרית זועקת לשמיים: איך אדם שעומד על חומה, מחזיק סכין שלופה וממתין לרגע שבו הקרבן יהיה פגיע, אינו מואשם ברצח החמור ביותר שבחוק העונשין?

עד שנת 2019, לפני שנכנסה לתוקפה הרפורמה בעבירות ההמתה (תיקון 137), מוות שנגרם ללא "כוונה תחילה" (תכנון מוקדם) הוביל לאישום ב"הריגה" (עד 20 שנות מאסר) ולא ברצח. הרפורמה בעבירות ההמתה ביטלה את עבירת ההריגה וקבעה מדרג חדש. והמקרים שבהם הוכחה אדישות – כלומר, זלזול עמוק בחיי אדם – הועלו מעבירת הריגה לעבירת רצח. כלומר, לו המקרה היה מתרחש לפני הרפורמה, ימנו ז"ל היה נחשב כמי ש"נהרג", והדוקר היה מואשם ב"הריגה" בלבד. הרפורמה, אם כן החמירה עם הנאשם והפכה אותו לרוצח. וטוב שכך!

אולם, הרפורמה יצרה מדרג פנימי בתוך עבירת הרצח

1. רצח בנסיבות מחמירות (301א): רצח מתוכנן, קר, אכזרי במיוחד או כזה שנעשה נגד חסר ישע. העונש: מאסר עולם חובה.

2. רצח באדישות (300א): רצח שבו לא הוכח תכנון מוקדם (אלא "כוונה ספונטנית"). העונש: מאסר עולם כעונש מרבי שאינו חובה.

במקרה של ימנו ז"ל, העובדה שהדקירה כוונה למפשעה ולא ללב, מקשה משפטית על הפרקליטות להוכיח "כוונת קטילה" מתוכננת. לכן, היא בחרה בנתיב ה"בטוח" של רצח באדישות כלפי מי שברגע הדקירה היה שווה נפש למותו של ימנו.

מה עבר לנאשם בראש? (המדריך הקצר להבנת היסוד הנפשי)

הבנת "המחשבה הפלילית" שעומדת בבסיס המעשה היא שתבחין בין עבירות ההמתה:

• כוונה: "אני רוצה שהוא ימות". זהו הרצח בנסיבות מחמירות (עונש: מאסר עולם חובה).
• אדישות: "לא אכפת לי אם הוא יחיה או ימות". זהו רצח באדישות. זהו אולי אוקסימורון לשוני, אך מבחינה משפטית מדובר בחוסר אכפתיות כה קיצוני כלפי ערך החיים, שהחוק רואה בו סוג של כוונה (עונש: עד מאסר עולם).
• קלות דעת: "אני יודע שזה מסוכן, אבל אני בטוח שיהיה בסדר ושהוא לא ימות". (עונש: עד 12 שנה).
• רשלנות: "בכלל לא חשבתי שמישהו יכול למות מזה". (כמו במקרה של אסון נחל צפית, שם נקבע שהמנהלים פשוט לא היו מודעים בפועל לסכנת השיטפון, למרות שהיו צריכים להיות מודעים. עונש: עד 3 שנים).

במקרה של זלקה ז"ל, כתב האישום מדגיש כי לאחר הדקירה, הנאשם וחבריו נמלטו מבלי להזעיק עזרה רפואית ומכאן האדישות אך, פרט לכך ישנה עובדה אחת מצמררת עוד יותר המבססת את אותה אדישות: גם לאחר שימנו הוכרע וקרס על הארץ כשהוא שותת דם מהדקירה הקטלנית, הנערים המשיכו לעוט עליו ולהכותו בבעיטות בראשו ובגופו בעוצמה רבה.

והנאשם עצמו? לאחר שדקר, חזר אל החומה, עמד עליה כשהסכין בידו והביט בחבריו ממשיכים את ההתנפלות האלימה בזלקה הגוסס. ההמתנה ל"שעת כושר" והצפייה הפאסיבית בלינץ' שנמשך גם לאחר הפציעה הקטלנית – הן הראיות החזקות ביותר לאדישות פושעת. נער כבן 16 שהיא אדיש לגסיסתו של זלקה המסכן, פשוט לא נתפס!

הקטין על ספסל הנאשמים: האם הוא ירצה מאסר עולם?

ומה עכשיו? איזה עונש יקבל, אם יורשע בעבירת הרצח באדישות? הנאשם הוא קטין, והתיק נדון בבית המשפט המחוזי בשבתו כ"בית משפט לנוער". בניגוד למבוגרים, אצל קטינים העיקרון המנחה הוא שיקום. השופטים בוחנים את הרקע של הנער, את גילו הצעיר (יליד 2010) ואת פוטנציאל השינוי שלו.

האם הוא יכול לקבל מאסר עולם? מבחינה חוקית – כן. מבחינה מעשית – זה נדיר מאוד. בניגוד למבוגר המורשע ברצח מחמיר, שם השופטים חייבים לגזור מאסר עולם, אצל קטין אין "עונשי חובה". לשופטים יש שיקול דעת רחב, וברוב המקרים הם יעדיפו לגזור עונש קצוב (למשל 15-20 שנה) כדי להשאיר לנער פתח לשיקום בעתיד הרחוק. עם זאת, במקרה המתואר בכתב האישום אני מתקשה לראות כיצד בית המשפט יפגין כלפיו רחמים.

לסיכום: במה הועילה הרפורמה?

הרפורמה בעבירות ההמתה מבקשת לקבוע שחיי אדם אינם הפקר וקובעת שחוסר אכפתיות קיצוני שווה בחומרתו לרצון להמית. "רצח באדישות" הוא הניסיון של המחוקק הישראלי להגיד שגם אם לא תכננת את הרצח שבועיים מראש – אך היית אדיש לחיים שמולך, אתה רוצח.

האם הצדק ייעשה? רק הזמן יגיד. הנטל הוא על הפרקליטות להוכיח כל אות שבכתב האישום מעבר לספק סביר. מה שבטוח הוא שהכאב של משפחת זלקה יישאר פצע פתוח בליבה של מדינה שלמה, הרבה אחרי שייבש הדיו על גזר הדין.

מאת עו"ד עידית רייכרט, פרקליטה בכירה בעברה, סניגורית פלילית בהווה, עידית רייכרט משרד עורכי דין

***

כתבה שיווקית בחסות עידית רייכרט משרד עורכי דין; הכתבה נערכה על ידי מערכת Duns 100.