הפרדוקס של הכהן והגרושה: כשהאיסור ההלכתי הופך לראיה נגד שיתוף כלכלי

במשך עשרות שנים, הפסיקה הישראלית אימצה גישה ליברלית מובהקת ביחס לזוגות המוגדרים כ"מנועי חיתון". ההנחה הרווחת בבתי המשפט הייתה כי כאשר בני זוג אינם יכולים להינשא כדת משה וישראל – בין אם בשל היותם כהן וגרושה, ממזרים או בני דתות שונות – אין לדרוש מהם את אותו רף ראייתי פורמלי הנדרש מזוגות "רגילים" כדי להכיר בהם כידועים בציבור. ההיגיון היה פשוט ואנושי: אם המדינה או ההלכה סגרו בפניהם את הדלת לנישואין, אל לנו לשלול מהם גם את ההגנה הרכושית והכלכלית של מוסד ה"ידועים בציבור". אי היכולת להינשא נתפסה כנסיבה המנמיכה את רף ההוכחה הנדרש לשיתוף נכסים.

אולם, פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים (תלה"מ 17102-05-24) על ידי השופטת מיכל דבירי-רוזנבלט, מאתגר את התפיסה הזו ומהווה שיעור מרתק ברב-תרבותיות משפטית. פסק הדין הופך את המשוואה: דווקא המגבלה ההלכתית, במקום לשמש כ"תירוץ" להיעדר נישואין, הפכה לראיה המרכזית לכך שהצדדים מעולם לא התכוונו לקשור את גורלם זה בזה באופן מחייב.

הדירה, הכהן והספקות

במרכז הפרשה עמדו בני זוג מהמגזר החרדי. הוא כהן רווק, היא גרושה ואם לארבעה. על פי ההלכה היהודית, נישואיהם אסורים. למרות זאת, השניים קיימו מערכת יחסים שנמשכה כ-7 שנים, ובשנתיים האחרונות אף התגוררו יחד בדירה שכורה. במהלך התקופה המשותפת, רכש הגבר דירה להשקעה בסכום של כ-1.1 מיליון שקל, באמצעות הון עצמי ומשכנתה שנטל לבדו.

לאחר שנפרדו, הגישה האישה תביעה למחצית הזכויות בדירה. טענתה הייתה קלאסית: 'היינו ידועים בציבור, חיינו תחת קורת גג אחת, ורכישת הדירה בתקופה זו מעידה על כוונת שיתוף ספציפית'. בנסיבות רגילות בבתי משפט חילוניים, טענה כזו עשויה הייתה להתקבל באהדה, בפרט לאור העובדה שהם היו מנועי חיתון.

אך כאן נכנסה לתמונה הרגישות התרבותית של בית המשפט. השופטת דבירי-רוזנבלט לא בחנה את המקרה במשקפיים חילוניים-אזרחיים בלבד, אלא צללה לעומק המשמעות של להיות זוג "אסור" בתוך הקהילה החרדית.

המחיר החברתי כראיה משפטית

בית המשפט ניתח את מערכת היחסים דרך הפריזמה של בני הזוג עצמם. השופטת עמדה על כך שעבור גבר חרדי שגדל על ברכי הכהונה, החיים עם גרושה אינם רק עניין טכני של אי-רישום ברבנות. מדובר באירוע דרמטי הגורר נידוי חברתי ודתי. הגבר תיאר כיצד נודה בבית הכנסת, נמנע ממנו לעלות לתורה ולברך ברכת כהנים ועוד – אקטים שהם ליבת זהותו הדתית. מעבר לכך, ריחף מעל הקשר החשש המתמיד מהבאת ילד לעולם, שכן ילד כזה יוגדר הלכתית כ"חלל" (פסול לכהונה).

השופטת קבעה כי בנסיבות אלו, העובדה שהצדדים לא יכלו להינשא לא הייתה רק מכשול טכני, אלא גורם שיצר "ספקות אינהרנטיים" לגבי עתיד הקשר. הנידוי והבושה הובילו לכך שהקשר, מעצם טיבו, היה ארעי ושברירי. הם לא ראו בעצמם "זוג רגיל" שרק הבירוקרטיה מונעת ממנו חופה, אלא זוג שחי בצל קונפליקט תמידי. מכאן הסיק בית המשפט כי לא הייתה כוונה ליצור שיתוף כלכלי מלא, ולראיה – הם שמרו על הפרדה רכושית מוחלטת בחשבונות הבנק.

משפט בתוך עמו

חשיבותו של פסק הדין חורגת מההכרעה הספציפית לגבי הדירה. הוא משקף מגמה רצויה של מערכת המשפט: היכולת לצאת מהדלת אמות של "האדם הסביר" החילוני ולהבין את המניעים, הפחדים והנורמות של קהילות שונות בישראל.

בית משפט היושב בירושלים, "בתוך עמו", הפגין כאן הבנה דקה של המציאות החרדית. שופט אחר, הפועל בגישה פורמליסטית יותר, עשוי היה לראות במגורים המשותפים ובאיסור החיתון סיבה מספקת להעניק לאישה מחצית מהרכוש. אולם השופטת דבירי-רוזנבלט בחרה להשתמש בהבנה התרבותית ככלי פרשני: היא הבינה ש"ידועים בציבור" בחברה החרדית, בסיטואציה של כהן וגרושה, הוא סטטוס שונה בתכלית מאשר בתל אביב החילונית.

פסיקה זו מלמדת אותנו כי דיני המשפחה בישראל אינם יכולים להיות מנותקים מההקשר הסוציולוגי. כאשר בית המשפט מכיר בכך ש"נידוי דתי" או חשש מילד "חלל" הם שיקולים ריאליים המונעים כוונת שיתוף רכושי, הוא לא רק עושה צדק עם בעל הדירה, אלא מחזק את אמון הציבור במערכת שמבינה את שפתו.

מאת עו"ד גיא שגיב הוא שותף ומנהל מחלקת ניהול הון אישי ומשפחתי והעברה בין-דורית במשרד ארנון, תדמור-לוי. עו"ד אבי שון הוא שותף במשרד, המוביל את תחום המשפחות החרדיות במחלקת ניהול ההון האישי.

***

כתבה שיווקית בחסות ארנון, תדמור-לוי; הכתבה נערכת על ידי מערכת Duns 100.