ממלכת האי-ודאות

אזעקות בדרך בין שני בתים, הורה אחד במילואים והורה אחר שמבקש יציבות לילדים – כך נראים הסכסוכים החדשים שמגיעים לבתי המשפט לענייני משפחה מאז פרוץ המלחמה.

מאז 7 באוקטובר, המלחמה אינה מתנהלת רק בגבולות המדינה. היא נכנסה גם אל תוך הסדרי ההורות של אלפי משפחות גרושות בישראל. בזמן שטילים נופלים מבחוץ, הורים גרושים רבים מנהלים מלחמה אחרת לגמרי: המאבק על הילדים. המלחמה שמתחוללת מחוץ לבית לא עצרה את הסכסוכים בתוך הבית – אבל היא בהחלט הפכה אותם לרגישים, מורכבים ונפיצים הרבה יותר.

אזעקה באמצע הדרך בין שני בתים. הודעה על צו 8. ילד עם תיק קטן שעובר מהורה אחד לשני בזמן שהחדשות מדברות על טילים ונפילות. זו אינה תמונה חריגה. זו המציאות של משפחות רבות בישראל.

הוגה הדעות הצבאי קרל פון קלאוזביץ כתב כי "מלחמה היא ממלכת אי־הוודאות". הוא התכוון לשדה הקרב, אך המשפט הזה מתאר היטב גם את דיני המשפחה בתקופה הזו. מאז פרוץ המלחמה, הורים גרושים מתמודדים עם שאלות שהסכמי הגירושין שלהם לא באמת ידעו לצפות: האם לשלוח ילדים להורה שמתגורר בעיר תחת אזעקות? מה עושים כשאחד ההורים מגויס למילואים חודשים ארוכים? ומה קורה כאשר פינוי זמני הופך בפועל לשינוי מקום מגורים?

השאלות הללו מגיעות כמעט מדי יום לפתחם של בתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים.

אחת הדילמות השכיחות ביותר היא החשש לשלוח ילדים להורה שמתגורר באזור שמרגיש מסוכן יותר. אבל במציאות הישראלית הנוכחית קשה כבר לדבר על "אזורי לחימה" במובן המצומצם. אזעקות נשמעות מצפון ועד דרום, והתחושה היא שלעיתים כל המדינה הפכה לזירה אחת גדולה של אי־ודאות. בתוך המציאות הזו בתי המשפט נדרשים לאזן בין שני ערכים מרכזיים: ביטחונם של הילדים מצד אחד, והזכות שלהם לשמור על קשר רציף ומשמעותי עם שני הוריהם מצד אחר.

חשוב גם לומר ביושר: לא כל ההורים חווים את המציאות הזו באותה צורה. יש הורים שמנסים למצוא פתרונות, לגלות גמישות ולהתאים את עצמם למציאות המשתנה. אחרים חווים את אותה מציאות בדיוק דרך פחד גדול יותר, כעס או חוסר אמון – ולעיתים גם דרך הקונפליקט הישן ביניהם. המלחמה, כמו כל משבר גדול, אינה משנה את אופיים של אנשים; היא רק מגבירה את מה שכבר קיים. כך נוצר מצב שבו אותה אזעקה, אותה נסיעה בין שני בתים ואותה מציאות ביטחונית נתפסות אצל הורה אחד כמצב שניתן להתמודד איתו, ואצל הורה אחר כסיכון בלתי נסבל.

דווקא משום כך בתי המשפט נדרשים שוב ושוב להזכיר את העיקרון הבסיסי ביותר בדיני המשפחה: טובת הקטין.

עד כה, הפסיקה נוטה להיצמד להנחיות פיקוד העורף. כך למשל נקבע כי גם כאשר אחד ההורים מתגורר בעיר שספגה ירי רקטי, אין בכך כשלעצמו עילה לבטל זמני שהות – כל עוד קיימת אפשרות להגיע למרחב מוגן תקני ואין הנחיה ביטחונית שמונעת זאת. גם החשש מפני אזעקה בזמן המעבר בין בתי ההורים אינו מצדיק, כשלעצמו, ניתוק קשר בין הורה לילדיו.

מאחורי הגישה הזו עומד עיקרון פשוט: דווקא בתקופות של חוסר יציבות ביטחונית, ילדים זקוקים ליציבות בחייהם האישיים. שינוי תכוף של הסדרי שהות או ביטולם בכל פעם שמתעורר חשש ביטחוני עלול ליצור עבור הילדים תחושת כאוס נוספת – בדיוק בזמן שבו הם זקוקים לעוגנים.

אבל המלחמה לא יצרה רק מחלוקות סביב זמני שהות. היא יצרה גם מחלוקות סביב השאלה הבסיסית: איפה הילדים אמורים לגור.

במקרים רבים פונו יישובים שלמים, והמשפחות עברו למקומות אחרים. כאשר תקופת הפינוי הסתיימה, לא תמיד הייתה הסכמה בין ההורים אם לחזור הביתה או להישאר במקום החדש. בפסקי דין שונים נקבע כי ברירת המחדל לאחר פינוי היא חזרה למקום המגורים המקורי של הקטינים, אלא אם יוכח שטובתם מחייבת להישאר במקום החדש. במקרים אחרים נקבע כי כאשר הילדים כבר חיו זמן ממושך במקום הפינוי, השתלבו במסגרות חינוך ובנו שם שגרה – דווקא ההישארות במקום החדש היא שתשמור על היציבות. המסקנה העולה מן הפסיקה ברורה: לא עצם המלחמה היא שמכריעה, אלא טובת הילד.

גם סוגיית המילואים הפכה לנושא מרכזי בדיני המשפחה. כאשר הורה מגויס שוב ושוב, לעיתים לתקופות ארוכות, קשה לקיים את זמני השהות בדיוק כפי שנקבעו בהסכם הגירושין. כאן בתי המשפט מגלים הבנה למציאות החדשה, אך גם מצפים מההורה השני לגלות גמישות.

כך למשל, במקרה שנדון בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, אב ששירת מאות ימי מילואים ביקש שינוי מצומצם בזמני השהות כך שיוכל להחזיר את הילדות במוצאי שבת במקום ביום ראשון בבוקר בשל משמרות המילואים שלו. בית המשפט קיבל את הבקשה וקבע כי אין זה לטובת הקטינות שיישארו עם שמרטף כאשר ניתן להגיע להסדר סביר עם האם. המסר ברור: בזמן מלחמה נדרשת הורות גמישה, לא הורות מתחשבנת.

המלחמה השפיעה גם על שאלות כלכליות. בתי המשפט נדרשו להכריע האם מענקי מילואים צריכים להיחשב כהכנסה לצורך חישוב מזונות. ברוב המקרים נקבע כי מדובר בתגמול אישי על שירות ועל סיכון, ולא בהכנסה שוטפת רגילה.

אבל בסופו של דבר חשוב לזכור דבר אחד: בתי המשפט יכולים להכריע בסכסוכים – הם אינם יכולים לנהל משפחות.

הילדים בישראל חיים כבר חודשים ארוכים בתוך מציאות של חרדה מתמשכת. הם שומעים אזעקות, נחשפים לחדשות ולעיתים גם חוששים לשלומו של הורה שנמצא במילואים. הדבר האחרון שהם צריכים הוא להפוך לשדה הקרב הבא של הוריהם.

דווקא עכשיו נדרשת מהורים גרושים אחריות גדולה יותר, לא קטנה יותר. גמישות במקום מאבק. שיקול דעת במקום תגובתיות. הבנה שהילדים זקוקים לשני ההורים שלהם גם – ואולי במיוחד – בזמן מלחמה.

כי בסופו של דבר, גם בתוך ממלכת אי־הוודאות של המלחמה, יש עיקרון אחד שצריך להישאר יציב: טובת הילדים.

ובתקופה שבה המדינה כולה מתמודדת עם מלחמה אחת, הדבר האחרון שילדים צריכים הוא להילחם גם בתוך הבית.

מאת ליאת שקלרז – עו"ד ומגשרת משרד שקלרז- הורוביץ ליאת שקלרז – עו"ד ומגשרת משרד שקלרז- הורוביץ

***

כתבה שיווקית בחסות שקלרז הורוביץ; הכתבה נערכה על ידי מערכת Duns 100.