העובד החדש אינו אדם

בחברות רבות נכנס לתפקיד עובד מסוג חדש. הוא סורק עסקאות, מאתר לקוחות, מפיק מסמכים ולעיתים גם מבצע תשלומים. אין לו תפקיד רשמי, אין לו שיקול דעת אנושי ואי אפשר לזמן אותו לחקירה. זהו סוכן בינה מלאכותית, AI Agent, שמקבל יעד ופועל להשגתו.

כאשר התאגיד מעניק למערכת הרשאות לפעול בשמו, משימה לגיטימית עלולה להסתיים במצג מטעה, בדיווח כוזב או בתנועה כספית חשודה. מי יישא אז באחריות: המפתח, הספק, המנהל או התאגיד שנהנה מן התוצאה? הפעולה באמצעות קוד אינה מעלימה אחריות; אך תוצאה אסורה גם אינה מוכיחה לבדה אשמה. השאלות נותרות אנושיות: מי ידע, מי שלט ומי היה חייב לברר.

מן ההמלצה אל המעשה

סוכן AI עשוי לפרק מטרה למשימות, לבחור כלים ולשנות את דרך פעולתו. כשהוא מחובר למאגרי מידע או למערכת תשלומים, הוא יכול לבחור את הפעולות הקונקרטיות. ההנחיה האנושית עשויה להיות לגיטימית, אך הביצוע עלול לחצות את גבול המותר. ככל שהמערכת עצמאית יותר, קשה לזהות את רגע ההחלטה ואת האדם שאליו ניתן לייחס אותה.

הדין מחפש אדם ותודעה

הדין הישראלי אינו מכיר כיום במערכת בינה מלאכותית כנושא עצמאי של אחריות פלילית. מכונה אינה נושאת במחשבה פלילית ואינה עומדת לדין. החקירה נדרשת לחזור אל בני האדם ואל התאגיד ולאתר אצלם את המעשה ואת היסוד הנפשי הנדרשים לעבירה.

סעיף 23 לחוק העונשין מאפשר לייחס לתאגיד את מעשהו ואת מחשבתו של אדם שתפקידו וסמכותו מצדיקים לראות בו אורגן. בפסק הדין בעניין חברת מודיעים הובהר כי גם מי שאינו עומד בראש הפירמידה עשוי להיחשב אורגן. בעניין מליסרון עמד בית המשפט העליון על המבחן הארגוני, הבוחן מעמד פורמלי, ועל המבחן הפונקציונלי, הבוחן את התפקיד והפעולה. אין זו אחריות אוטומטית לכל מעשה בחברה.

פסקי הדין הללו נכתבו ביחס לבני אדם וטרם הוחלו בישראל ישירות על פעולה אוטונומית של סוכן AI. כאשר ההנהלה קבעה יעד, מחלקת הטכנולוגיה הגדירה הרשאות והמערכת בחרה בפעולה, אין תשובה פסיקתית ישירה לשאלת הייחוס. אין ליצור תודעה פלילית מצירוף מלאכותי של ידיעות חלקיות; אך גם אין לאפשר לכל גורם להפנות אל האחר. ההכרעה תישען על חלוקת הסמכויות ועל הראיות לידיעה ולשליטה.

בין חוסר ידיעה לעצימת עיניים

סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין מעגן את דוקטרינת עצימת העיניים. מי שחשד ונמנע מלברר עשוי להיחשב מודע. לכן יש להבחין בין מנהל שלא התעורר אצלו חשד קונקרטי לבין מי שקיבל סימני אזהרה ובחר שלא לבדוק. מנהל אינו אמור לקרוא קוד, אך עליו להבין אילו פעולות הותר למערכת לבצע. טענת הקופסה השחורה אינה מספקת אם הארגון הפעיל את המערכת בלי מנגנון לזיהוי חריגות. מנגד, רווח שהפיק התאגיד אינו מוכיח לבדו מחשבה פלילית.

הראיה החשובה עשויה להיות יומן הפעולות

בחקירה כזו ייבחנו ההנחיות שניתנו למערכת, ההרשאות, גרסת המודל, ההתרעות ויומני הפעולות. מבחינת ההגנה, החומר מחייב בדיקה קפדנית: המודל עשוי להשתנות, יומן חלקי יכול להציג תוצאה בלי לחשוף את הדרך אליה, ונתונים עשויים להישמר אצל ספק חיצוני. פלט מחשב אינו מלמד בהכרח כיצד התקבלה ההחלטה. יש לבחון את שלמות החומר, דרך תפיסתו ואפשרות השחזור. מומחה יכול להסביר כיצד המערכת פעלה; קביעת האחריות נותרת בידי בית המשפט.

הפרדוקס של ההאצלה

ככל שחברה מעניקה לסוכן AI יותר כוח, היא מרחיקה את ההכרעה מן האדם שאת ידיעתו אפשר לזהות. אם המרחק הזה ישמש תמיד הגנה, דווקא התאגיד שהעניק למערכת סמכויות רחבות ייהנה מן הקושי להוכיח אחריות.

בעיניי, אוטונומיה טכנולוגית מחייבת אחריות ארגונית מוגברת. זו הצעה נורמטיבית ולא תיאור של הדין הקיים; אין פירושה אחריות מוחלטת. תאגיד שמפקיד בידי מערכת כוח בעל משמעות משפטית או כלכלית צריך לדעת מי הגדיר את מטרותיה, מי פיקח עליה וכיצד ניתן היה לעצור אותה.

הנחיית פרקליט המדינה 1.14 אינה יוצרת עבירה, אך היא מלמדת על חשיבותם של מנגנוני פיקוח וציות. נכון לשנת 2026 אין בישראל חוק רוחבי המסדיר את כלל השימושים בבינה מלאכותית. עד להסדרה, על ארגונים להגביל הרשאות, לשמור יומני פעולה ולהותיר בקרה אנושית במקום שבו עלולה להיווצר חשיפה משפטית.

האחריות אינה יכולה להיעלם בתוך הקוד

המעשה עשוי להתבצע בידי מערכת, אך המטרות וההרשאות נותרות בידי בני אדם ותאגידים. יש לברר מי יצר את הסיכון, מי שלט בו ומי נמנע מבירור, ולהישמר מהסקת אשמה מתוצאה חריגה בלבד. מורכבות טכנולוגית אינה תחליף להוכחת יסודות העבירה. את האחריות האנושית יש להגדיר מראש ולתעד היטב. האוטונומיה של המערכת אינה יכולה להפוך לאוטונומיה מאחריות.

***

כתבה שיווקית בחסות טליה גרידיש משרד עורכי דין; הכתבה נערכה על ידי מערכת Duns 100.