נפש שבורה מתאונת דרכים: כשל הניטור שעולה ביוקר

השברים של מיכל התאחו בתוך חודשיים בלבד. על הנייר, ההחלמה הושלמה. בפועל, שנה לאחר התאונה, היא עדיין יושבת בבית. לא הכאב הפיזי הוא שמונע ממנה לחזור לעבודה, אלא חרדת נהיגה ודיכאון. למרות המצב הברור, הביטוח הלאומי דחה את תביעתה לנכות נפשית בטענה היבשה: "לא הוכח קשר סיבתי".

מחקרים אירופיים מהעשור האחרון מגלים: כ־40% מנפגעי תאונות דרכים מפתחים PTSD בחצי השנה הראשונה, וכרבע סובלים מדיכאון גם שנה אחר כך. גם פגיעות "קלות" משאירות צלקות נפשיות: כאב מתמשך, פגיעה בתפקוד ועיכוב בחזרה לעבודה. הסיכון יורד עם הזמן (88% פחות דיכאון אחרי שנה), אבל חלק נשאר עם סימפטומים כרוניים.

הבעיה היא כי כיום אין בישראל מאגר לאומי ייעודי שמנטר באופן שיטתי PTSD, דיכאון ואיכות חיים לאורך זמן בקרב נפגעי תאונות דרכים, והטיפול הנפשי לאחר התאונה מפוצל בין קופות החולים, הביטוח הלאומי וחברות הביטוח. בהיעדר פרוטוקול סינון ותיעוד נפשי בחדר מיון ובאשפוז, רבים יוצאים ללא כל אזכור של מצוקה נפשית בתיק הרפואי. כשסימפטומים מתפרצים חודשים אחר כך והם מבקשים הכרה ופיצוי, הקושי להוכיח קשר סיבתי ותיעוד רציף הופך לטיעון מרכזי של המערכת.

הפתרון? בבית החולים, כל נפגע תאונת דרכים יעבור לפני השחרור סקר קצר לזיהוי סיכון ל־PTSD ודיכאון. מי שנמצא בסיכון יקבל "דגל נפשי" בתיק הרפואי, הסבר כתוב על הסימפטומים הצפויים והפניה ברורה למעקב. בקהילה, קופות החולים יזמנו אוטומטית את נושאי הדגל לביקור בתוך 4־8 שבועות וימשיכו לעקוב אחריהם. ברמת המדיניות, משרד הבריאות יוסיף שדות סקר נפשי למאגר הטראומה הלאומי וייצור קשר סטטיסטי בין נתוני התאונה לבריאות הנפש. כך אפשר יהיה לדעת כמה בפועל מפתחים PTSD או דיכאון, ומה מאפיין את קבוצות הסיכון. מסילה כזו לא תמנע את כל המקרים, אבל תבטיח שמעטים ייפלו בין הכיסאות.

מאת עו"ד אסף ורשה מומחה לדיני ביטוח ונזיקין שעוסק בייצוג נפגעים מתאונות דרכים.