התגרשתם? אל תמהרו להתאהב מחדש - קודם תתאהבו בעצמכם

אני עורכת דין ולא פסיכולוגית ולכן איני מתיימרת לטפל בנפש או להציע פתרונות טיפוליים אבל אחרי יותר משלושים שנים שבהם ליוויתי אנשים בתקופות המורכבות בחייהם אני מרשה לעצמי לומר שלמדתי דבר או שניים גם על החיים שאחרי הגירושין. ראיתי אנשים שנאחזו בכוח בזוגיות שהסתיימה, אחרים שמיהרו למלא את החלל בזוגיות חדשה וגם כאלה שהצליחו להפוך את הפרידה להזדמנות להכיר את עצמם מחדש ומכאן מאמר זה.

אנשים שמתגרשים עסוקים בשאלות כגון: איפה יגורו, איך יחולק הרכוש, איך יסתדרו כלכלית, ואיך יצליחו לבנות מחדש את שגרת חייהם. אבל יש שאלה אחת, חשובה לא פחות, שתמיד נמצאת ברקע - מי אני עכשיו, כשאני כבר לא חלק מהזוג שהייתי במשך שנים?

לעיתים בני הזוג היו יותר זמן עם בני זוגם מאשר לבד, לפעמים בתקופת הזוגיות עברו את כל החוויות המשמעותיות וכעת צריך להבין מה זה אומר מכאן והלאה.

הסוודר הזוגי

על אף שאיני מטפלת זוגית או משפחתית אלא עורכת דין יוצא לי לא מעט לשוחח גם בנושאים אלה עם לקוחותיי. עם השנים התחלתי להסביר דרך "משל הסוודר" שהמצאתי וממש מתאים בעיני למצב של פירוק זוגיות ופרידה.

כששני אנשים בונים זוגיות, הם מתחילים לסרוג יחד סוודר. כל אחד מביא איתו חוטים משלו: את האישיות, החלומות, ההרגלים, הערכים, הפחדים והאהבות שלו. את הסוודר הם סורגים יחד ולאט לאט נוצר סוודר משותף. הוא עשוי מהחוטים של שניהם, אבל הוא כבר לא שייך רק לאחד מהם. הוא היצירה המשותפת שלהם.

ואז מגיעים הגירושין. כל אחד הולך לדרכו, ובדימוי שלי הסוודר נגזר וכל אחד נשאר עם מחצית הסוודר וחור בתוכו.

החור הזה הוא לא רק הגעגוע לבן או לבת הזוג. הוא גם הגעגוע לזהות המשותפת, להרגלים, לתפקידים, לתחושת השייכות ולחיים שהיו.

ואז עולה הפיתוי למצוא במהירות בן או בת זוג חדשים, שימלאו את החור.

אבל כאן אני מבקשת מלקוחותיי לעצור ולחשוב.

אם נבקש מאדם חדש למלא אצלנו את החור תוך סריגה משותפת - אולי נקבל שוב סוודר שלם, אבל מדובר יהיה בסוודר משותף, שתלוי בנוכחותו של אדם אחר.

ומה יקרה אם גם הקשר הזה יסתיים?

התלות המלאה תגרום לנו שוב להרגיש חור ענק אצלנו.

לכן אני מציעה ללקוחותיי משהו אחר: לפני שמתחילים לסרוג סוודר חדש עם מישהו אחר, כדאי ללמוד לסרוג את הסוודר של עצמנו. לא משום שאיננו זקוקים לאהבה, אלא משום שכדאי שנדע מי אנחנו גם בלעדיה.

הגירושין הם לא רק סוף של זוגיות. הם גם הזדמנות לחזור לעצמנו, למי שהיינו לפני שהזוגיות הגיעה לחיינו ושינתה אותנו, גרמה לנו לוותר על דברים שחשובים לנו כי ככה זה כשמתבגרים.

לכן אני שואלת את לקוחותיי - מה אהבתם לעשות כשהייתם ילדים? בני נוער? ממה נהניתם? האם אהבתם לצייר? לרקוד? לכתוב? לנגן? לטייל בטבע? לצלם? לקרוא שעות? לשחק כדורסל? לשיר בקולי קולות?

לפעמים אהבות אלה נעלמות בגלל עומס החיים, הקריירה וגידול הילדים. לפעמים אנו מוותרים עליהם כי בן או בת הזוג לא אהבו אותם. ולפעמים פשוט שכחנו. עם השנים אנחנו נעשים בני זוג, הורים, אנשי מקצוע, מפרנסים ואחראים. התפקידים הללו חשובים, אבל הם עלולים לתפוס מקום כה גדול, עד שכמעט לא נשאר מקום לאדם שהיינו לפני כולם.

דווקא הגירושין, על כל הכאב הכרוך בהם, יכולים לפתוח דלת לחלקים האלה בתוכנו.

לא מדובר בניסיון לחזור להיות בני עשרים. הרי השנים שחלפו עיצבו אותנו, לימדו אותנו, העשירו אותנו וביגרו אותנו גם לטובה והמטרה איננה לחזור אחורה בזמן, אלא לחזור אל חלקים בעצמנו שאולי השארנו מאחור.

אפשר לשאול: מה מתוך החיים שלי באמת בחרתי, ומה אימצתי כדי להתאים את עצמי לזוגיות? אילו דברים אני עדיין אוהב, ואילו כבר לא? מה הייתי רוצה לנסות, אילו לא הייתי צריך להתחשב כרגע ברצונותיו של בן זוג?

לפעמים התשובות מפתיעות.

אדם שבמשך שנים נסע רק לחופשות בטן־גב מגלה שהוא אוהב דווקא טיולים רגליים. אישה שמעולם לא הלכה לבדה להופעה מגלה כמה היא נהנית ממוזיקה חיה. מי שהתרגל לאכול את מה שכולם אוהבים מגלה מחדש את הטעם האישי שלו. אלה עשויים להיראות כמו גילויים קטנים. אבל דווקא מהם מתחילה להיבנות מחדש תחושת העצמי.

אני מעודדת את לקוחותיי לא לרוץ ולמהר למלא את החור שנוצר ולא לפחד מה"לבד" שאכן עלול להיות מפחיד אחרי זוגיות ארוכה.

פתאום אין עם מי לחלוק את אירועי היום. אין מי שישאל איך עבר עלינו הבוקר, אין מי שיישב מולנו בארוחת הערב. לפעמים הבית שקט מדי, ולפעמים דווקא השקט הזה מציף את כל מה שהצלחנו להדחיק במהלך היום.

כשאנחנו ממהרים להיכנס לקשר חדש רק כדי לא להרגיש לבד, אנחנו עלולים להביא אליו את אותם פחדים, אותם ויתורים ואותם דפוסים שהיו בקשר הקודם, מבלי שהספקנו להבין אותם. ולעיתים אנחנו גם מטילים על בן או בת הזוג החדשים משימה כבדה במיוחד: לרפא את הכאב שלנו, להחזיר לנו את הביטחון ולהשלים את מה שחסר בנו.

כמה זמן להמתין?

אני לא חושבת שיש תקופת המתנה נכונה שמתאימה לכולם. יש מי שמבשילים לקשר חדש מהר יותר, ויש מי שזקוקים ליותר זמן – זה מאוד עניין אישי, אבל בעיניי, חשוב שלפחות חלק מהדרך שבין זוגיות אחת לאחרת יוקדש להיכרות מחודשת עם עצמנו.

לא כל חור חייבים למהר למלא - לפעמים צריך קודם להבין מה הוא מבקש מאיתנו. ללמוד להיות לבד, להנות מה"לבד" מבלי להרגיש בודדים. להבין מי אני עכשיו, ללא בני הזוג, ומה הייתי רוצה לעשות, להגשים, לשנות, לחדד או לחדש.

יש אנשים שמעולם לא הלכו לבדם לקולנוע. אחרים מתקשים לשבת לבד בבית קפה, לצאת לטיול או לנסוע לחופשה בלי בן או בת זוג. לא לכולם מתאים אותו הדבר, אבל ללקוחותיי אני מציעה כן לנסות להיות לבד ולהנות מזה וגם כמובן לחדש קשרי חברות ישנים, אהבות ותחביבים ולהבין מי אנחנו כעת. זמן להבשלה ליצירה חדשה של עצמנו.

כשאנחנו לומדים ליהנות מחברת עצמנו - אנחנו פחות נבהלים מהאפשרות שנהיה לבד. וכשהפחד פוחת, נפתחת האפשרות לבחור קשר ממקום חופשי יותר ולא ממקום של נזקקות.

אבל יש גם מלכודת: לא להתאהב יותר מדי ב"לבד"

גם זה לא פחות חשוב - כדאי ללמוד להיות לבד, להתיידד עם הלבד - אבל צריך להיזהר שלא להתאהב בו עד כדי כך שלא נרצה עוד להכניס איש לחיינו.

כי אחרי תקופה של הסתגלות, ה"לבד" יכול להפוך לנוח מאוד. פתאום לא צריך להתפשר. לא צריך לתאם תוכניות. לא צריך להתחשב ברצונות של מישהו אחר. אפשר להחליט לבד מה אוכלים, מתי ישנים, לאן נוסעים, עם מי נפגשים ואיך נראה הבית. אחרי שנים של זוגיות, ובמיוחד אם הייתה זו זוגיות מורכבת, תחושת החופש הזו יכולה להיות נפלאה. אבל היא עלולה להפוך גם לאזור נוחות שקשה לצאת ממנו.

בדיוק כמו בשיר "כמעט שהתרגלתי" של הכותב, המלחין והזמר רותם כהן:

"כמעט שהתרגלתי כבר להיות לבד
כמעט שהמיטה שלי בטוחה שאני חוזר לבד גם הלילה
דווקא שהתחלתי להבין שהחיים הם לא משחק ילדים
פתאום זה קרה לי

כמעט שהתרגלתי לשתות קפה לבד
כמעט שהשכנה כבר התרגלה להיכנס מבלי לדפוק וכשבא לה
דווקא כשהתחלתי להבין שנחמד לי לצאת ערום מהמקלחת
פתאום זה קרה"

לאט לאט אנחנו מתרגלים לכך שאיש אינו מפריע לנו. כל ויתור קטן שנדרש בקשר חדש נראה פתאום כמו מחיר גבוה מדי. כל צורך להתחשב באדם אחר עלול להיתפס כאיום על העצמאות שהשגנו בעמל רב. במצב זה לפעמים בלי לשים לב, אנחנו כבר לא בוחרים להיות לבד מתוך חופש, אלא נמנעים מקשר כדי לא לסכן את הנוחות ואת תחושת השליטה.

זמן להחלמה הוא לא מותרות

בחברה שלנו יש נטייה למדוד הצלחה אחרי גירושין במהירות שבה אדם "ממשיך הלאה". שואלים פעמים רבות לאחר פרידה: מצאת כבר זוגיות? חזרת לצאת? אתה מאושר? התגברת? אבל גירושין אינם רק שינוי במעמד האישי. הם לעיתים קרובות תהליך של אבל על חיים שהיו, על חלומות שלא התממשו ועל עתיד שכבר לא ייראה כפי שדמיינו.

גם מי שיזם את הפרידה, וגם מי שיודע שהגירושין היו ההחלטה הנכונה עבורו, עשוי להזדקק לזמן כדי לעבד את השינוי ולא כל החלמה נראית אותו הדבר.

לפעמים היא דורשת שיחות עם חברים, לפעמים טיפול מקצועי, לפעמים פעילות גופנית, יצירה, לימוד או חזרה לתחביב ישן. לפעמים היא דורשת דווקא מנוחה, בלי צורך להוכיח לאיש שהצלחנו להפוך את המשבר להזדמנות.

חשוב גם לזכור שלא לכולם יש אפשרות לצאת למסע גילוי עצמי ארוך. יש ילדים שצריך לגדל, עבודה שצריך להמשיך, חשבונות שצריך לשלם ומציאות שאינה מאפשרת לעצור את החיים.

אבל גם בתוך השגרה העמוסה אפשר ליצור רגעים קטנים של חזרה לעצמנו.

שני אנשים שלמים שבוחרים להיות יחד

מנסיוני זוגיות חזקה וטובה היא כששני אנשים "שלמים" במובן של תחושה אישית הופכים לזוג, כמו בדימוי הסוודר – שלכל אחד יש סוודר משלו.

בעיניי, המטרה בתקופה שאחרי הגירושין היא לא רק לסגור את החור שהותירה הפרידה בסוודר אלא לדעת לסרוג את החור בעצמנו.

ואז, כשנפגוש אדם חדש, לא נצטרך לבקש ממנו למלא את החור בסוודר שלנו. נוכל לפגוש אותו כשגם לנו וגם לו יש סוודר משלנו. שני אנשים שיש להם עולם פנימי, תחומי עניין, חברים, עצמאות וזהות שאינה תלויה רק בקשר הזוגי. שני אנשים שיכולים להיות לבד, אבל בוחרים להיות יחד.

ואז לא צריכים את בן או בת הזוג כדי "להרגיש שלם" אלא "כדי שיהיה ביחד חיים משותפים".

אז מה אני מציעה למי שנמצא עכשיו בתהליך גירושין?

אל תמהרו לרוץ קדימה ולסגור את החור בעזרת בן זוג אחר, אל תתעקשו להוכיח לעצמכם ולעולם שהמשכתם הלאה. תנו לעצמכם זמן להתאבל, להחלים, להתגעגע, לכעוס, לשמוח, להתנסות ולחזור לעצמכם ודרך זה לגלות מחדש מי אתם עכשיו.

אל תפחדו מה"לבד", אבל גם אל תתנו לו להפוך לחומה שמגינה עליכם מפני האפשרות לאהוב שוב.

ובעיקר, זכרו שהגירושין אינם חייבים להגדיר אתכם כאנשים שחסר להם משהו. הם יכולים להיות גם תקופה שבה אתם לומדים מחדש מי אתם, ומה אתם רוצים מהחיים שעוד לפניכם.

צרו לאחר מכן זוגיות טובה ובריאה שאינה מחייבת שני אנשים שאינם יכולים לחיות זה בלי זה, אלא זוגיות שיכולה להיבנות דווקא משני אנשים שיודעים לחיות גם בנפרד, ובכל זאת בוחרים, בכל יום מחדש, להיות יחד.

מאת דנה דרזנין, עו"ד, מגשרת ומרצה, משרד עוה"ד דנה דרזנין, עורכת דין, מגשרת, נוטריון ועורכת דין לגירושין בשיתוף פעולה

***

כתבה שיווקית בחסות משרד עוה"ד דנה דרזנין; הכתבה נערכה על ידי מערכת Duns 100.