מי שמגיע ראשון - מנצח. וזו בדיוק הבעיה

בנובמבר האחרון השלימה הכנסת מהלך חקיקה שהחזיר לבתי הדין הרבניים את הסמכות לדון במזונות ילדים במסגרת תביעת גירושין, גם ללא הסכמת שני ההורים. החוק נחקק כהוראת שעה, לתקופת ניסיון. תשעה חודשים אחרי, אפשר כבר לומר בבירור מה הוא עשה: הוא לא שינה את דיני המזונות. הוא שינה את מי שקובע אותם, ומסר את ההכרעה לידי מי שהגיע ראשון.

זהו מרוץ הסמכויות בגרסתו החדה ביותר שידענו. ולא, זה איננו סיפור של גברים מול נשים. זהו סיפור של מערכת שבה שתי משפחות זהות לחלוטין ,אותם ילדים, אותה חלוקת זמני שהות, אותן הכנסות ,יקבלו תוצאות שנבדלות זו מזו בעשרות ובמאות אלפי שקלים, בהתאם לשאלה מי הקליק ראשון על "הגשה".

שתי שפות משפטיות, אותה משפחה

בבית המשפט לענייני משפחה חלה מאז 2017 הלכת בע"מ 919/15. לגבי ילדים בגילאי 6 עד 15 היא קבעה עיקרון של חלוקה יחסית: שני ההורים נושאים בנטל, בהתאם ליחס בין הכנסותיהם מכלל המקורות ובהתאם לחלוקת זמני השהות בפועל. באחריות הורית משותפת (משמורת משותפת) אמיתית ובהכנסות דומות, החיוב יורד באופן משמעותי ,לעיתים קרוב לאפס.

בבית הדין הרבני ההכרעה נעשית לפי הדין העברי. שם ההשקפה שונה: האב נתפס כנושא העיקרי בנטל, ומשקלם של זמני השהות ושל הכנסת האם בחישוב מצומצם בהרבה. אלה אינן שתי גרסאות של אותו כלל, אלא שתי שפות משפטיות נפרדות שחיות זו לצד זו ,ומאז החוק החדש, המשפחה כבר לא בהכרח בוחרת באיזו מהן ידובר בעניינה.

הפער עובד לשני הכיוונים

הדוגמה המוכרת היא של האב. משפחה עם שני ילדים, שני הורים המשתכרים סכומים דומים, זמני שהות שווים. בבית המשפט לענייני משפחה, החיוב במצב כזה עשוי להיות מינימלי. בבית הדין, אותה משפחה בדיוק עשויה להסתיים בחיוב חודשי בן אלפי שקלים. כשמכפילים במספר השנים שנותרו עד גיל 18, הפער המצטבר נמדד במאות אלפי שקלים ,סכום שהוא הון פנסיוני, או הון עצמי לדירה.

אבל התמונה ההפוכה נכונה באותה מידה, ופחות מדברים עליה. אם באותו הליך עצמו ,נניח כשהילדים קטנים, כשהאם היא ההורה המטפל העיקרי, וכשקיים פער הכנסות משמעותי לטובת האב ,תגיע האם שנייה, היא עלולה למצוא את עצמה עם פסיקה נמוכה בהרבה מזו שהייתה מקבלת אילו הקדימה. אישה שבחרה בגישור, שהאמינה שאפשר להסדיר את הדברים בשיחה, שלא רצתה לפתוח בהליך מול אבי ילדיה ,משלמת על כך במטבע של קצבה חודשית לשנים ארוכות.

וחשוב לא פחות: אין כאן ערכאה שהיא "טובה לנשים" וערכאה שהיא "טובה לגברים". יש הרכבים משפחתיים שבהם דווקא בית המשפט לענייני משפחה, המביא בחשבון את מלוא צורכי הקטין ואת מלוא מקורות ההכנסה, יגיע לתוצאה גבוהה מזו של בית הדין. ההנחה השגורה שלפיה ההגשה לבית הדין היא בהכרח האינטרס של הצד האחד, וההגשה לבית המשפט האינטרס של הצד האחר, פשוט אינה מדויקת. היא תלויה בגיל הילדים, בפערי ההכנסות ובחלוקת הזמן בפועל ,ולעיתים היא מתהפכת.

הנפגע האמיתי: ההסכמה

התוצאה המערכתית חמורה מכל תרחיש פרטני. כשההכרעה תלויה בשאלה מי הגיש ראשון, כל צעד לקראת הידברות הופך לסיכון כלכלי. גישור? יקר מדי. עוד שבוע של מחשבה? מסוכן. שיחה נוספת סביב שולחן המטבח? מותרות.

החוק, שנועד לענות על שאלה של סמכות, יצר בפועל תמריץ שלילי חזק נגד הסדר מוסכם. הוא מתגמל את הצד המהיר, הנחוש והמיוצג היטב, ומעניש את הצד הזהיר ,בלי קשר לצדק שבעמדתו. בהליכי משפחה, שבהם היכולת של ההורים לדבר זה עם זה היא נכס ממשי עבור הילדים, זה מחיר יקר.

מה היה צריך לקרות

הפתרון אינו סוד. הוא נוסחת מזונות אחידה, שתחול על שתי הערכאות כאחת: אמות מידה ברורות להכנסה, לצרכים ולזמני השהות. ברגע שהתוצאה הכספית אינה תלויה בזהות הערכאה, המרוץ מאבד את טעמו. אז אפשר לדון בשאלה מי ידון ,לגופה, ולא ככלי לחץ.

עד שזה יקרה ואם בכלל, המסקנה המעשית זהה לשני הצדדים, ואינה נוגעת ל"מי צודק": מי שנכנס לפרשת דרכים משפחתית חייב לדעת, לפני שיישלח המסרון הראשון ולפני שנקבעת פגישת הגישור הראשונה, מה המשמעות הכספית של כל ערכאה בנסיבות הספציפיות שלו. לא כדי למהר ,אלא כדי להחליט מתוך ידיעה. יש מקרים שבהם התשובה תהיה להגיש מייד, ויש מקרים רבים שבהם התשובה תהיה שהמרוץ אינו משרת אף אחד, ושהסכם מוסכם עדיף על שתי הערכאות גם יחד. אבל ההחלטה הזו חייבת להתקבל בעיניים פקוחות.

מערכת שבה זהות הערכאה, ולא נסיבות המשפחה, קובעת את התוצאה הכלכלית לעשור קדימה, אינה מערכת של צדק. היא הגרלה. ובהגרלה הזאת, המפסידים הגדולים הם תמיד הילדים שבשמם היא מתנהלת.

מאת אביחי בן דוד, עורך דין לענייני משפחה, אביחי בן דוד - משרד עורכי דין לענייני משפחה