לשון הרע ברשתות החברתיות: כשהפוסט הופך לכתב תביעה

יש משהו מטעה ברשתות החברתיות. הממשק הידידותי, הכתיבה מהטלפון, התחושה שניתן להתנהל באנונימיות יחסית, כל אלו יוצרים אשליה לפיה מותר לפרסם הכל. כאילו אין באמת השלכות. שזו רק "רשת". אך זו אשליה מסוכנת. בתי המשפט בישראל מכירים כבר שנים בפרסום ברשת חברתית כפרסום לכל דבר ועניין; ולעתים, דווקא הפרסום ברשת הוא החמור ביותר, בשל היקף החשיפה העצום. מי שמפרסם פוסט פוגעני עלול למצוא את עצמו נתבע במסגרת תביעת דיבה, ולהתמודד עם תשלום פיצויים משמעותיים; ובנסיבות מסוימות, אפילו אם "סתם העתיק" מה שמישהו אחר כתב.

מידע נוסף בנושא תביעות לשון הרע ניתן למצוא במרכז מידע ללשון הרע והוצאת דיבה - lawdesk.co.il

מחקתי את הפוסט, הבעיה נפתרה?

זו אחת הטעויות הנפוצות ביותר. רבים סבורים שמחיקת הפרסום "סוגרת את העניין". ובכן, לא. ברגע שהפרסום הופץ ברשת, העילה המשפטית קמה. מחיקת הפוסט מבטלת את קיומה של העילה, ואינה מונעת הגשת תביעה. ולעיתים, לפחות מבחינה תודעתית, מחיקת ההתבטאות – בלא שיח וקיום משא-ומתן – יכולה לייצג "תמונת ניצחון" אצל הצד השני.

עם זאת, מחיקה – לפי דין – יכולה להתפרש כאקט של חרטה ופעולה להקטנת הנזק; ובתוך-כך, עשויה להקל עם המפרסם (בשאלת גובה הפיצוי). ובאותה רוח, מפרסם המסרב למחוק פרסום פוגעני, עלול להתמודד עם החמרה בפסיקת הפיצויים.

השאלה כיצד לפעול סביב התלבטות האם למחוק פרסום שיש סיכוי שתוגש בגינו תביעת לשון הרע, היא שאלה מורכבת; מערבת שיקולים משפטיים ואסטרטגיים. וזו אחת הנקודות בהן חשוב מאוד להתייעץ עם עורך דין מנוסה שזה תחום עיסוקו. להחלטה כיצד להתנהג – למחוק או לא למחוק, להגיב או לא להגיב – יכולות להיות משמעויות מרחיקות לכת.

מי יכול לתבוע? ומה צריך כדי להגיש תביעה?

כל אדם שפורסם לגביו דבר מה שעלול להשפיל אותו, לבזות, לפגוע בעסקיו או בעיסוקיו (בקיצור, לפגוע בשמו הטוב) רשאי להגיש תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. ולמעשה, כל אחד ששמו הטוב חשוף לפגיעה (אובייקטיבית) יכול להגיש תביעה; אנשים פרטיים, אנשי ציבור, בעלי עסקים, וגם תאגידים (חברות, עמותות וכיוצ"ב).

הנטל הבסיסי המוטל על תובע, הוא להוכיח שאכן הופץ פרסום. אם מדובר בפרסום ברשתות החברתיות – או בהודעה – ההוכחה פשוטה; ומספיק צילום-מסך. אם מדובר בפרסומים בעל-פה, יש צורך בהקלטה או בתצהיר מטעם מי ששמע את הדברים באוזניו (ישירות מהמפרסם). לצד דרישת הוכחת הפרסום, על התובע לשכנע כי תוכן הפרסום עלול לפגוע בשמו הטוב באופן קונקרטי.

וזה, כאמור, הנטל הבסיסי. לאחר מכן עובר נטל ההוכחה והשכנוע אל כתפי הנתבע; הוא שנדרש להוכיח הגנות מפני הטלת חבות (ובתוך כך חיוב בפיצוי). שאלת ההגנות היא שאלה מורכבת ומעניינת; למעשה, לב העיסוק בדיני לשון הרע. ניתן להרחיב ולקרוא עליה במאמר הגנות לשון הרע.

מעבר לנטל הבסיסי, תובע לפי חוק איסור לשון הרע זכאי (זו זכות שאי אפשר לשלול) להביא "ראיות סותרות" לכל ראיה שתכליתה להוכיח טענת הגנה. זו זכות ייחודית המעוגנת בסעיף 18 לחוק איסור לשון הרע; היא חריגה בדין האזרחי, ונותנת הצצה למורכבות המיוחדת של ניהול תביעות לשון הרע והוצאת דיבה בצורה מקצועית.

ומה לגבי הפיצוי? החוק מאפשר לבית המשפט לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, בסכום של עד 100,000 ₪ (הסכום צמוד למדד, וכיום עומד על סך כ-166,000 ₪). למעשה, ניתן לתבוע עד 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק וללא הוכחת כוונה לפגוע; ואת כפל הסכום בהינתן הוכחת כוונה לפגוע.

גם שאלת "כוונה לפגוע" היא שאלה מורכבת ביותר. מי שאינם בקיאים בתחום נוטים להקל ראש בטענה, וטוענים כלאחר יד "זדון" או "כוונה לפגוע". אך מי שמעוניין להוכיח טענה מורכבת כזו, נדרש לעמוד בדרישות הפסיקה (שאינן מקלות, לשון המעטה).

בשורה התחתונה: תביעה בגין הוצאת דיבה איננה עניין תיאורטי. מדובר בכלי משפטי תקף ואפקטיבי, שהשימוש בו נעשה שכיח ונפוץ יותר ויותר. שימוש נכון בתביעת דיבה, יכול להסתבר כמהלך חכם ויעיל מאין כמותו. אך שימוש שגוי ובלתי מקצועי בכלי החשוב הזה, עלול להתברר כאסון לשם הטוב ולכיס גם יחס.

"זו תביעת השתקה"; טענה שנשמעת לעתים קרובות. אך האם היא נכונה?

בשנים האחרונות הפך המונח "תביעת השתקה" לביטוי שגור. ברשתות החברתיות ובכתבות תקשורתיות, נתבעים רבים ממהרים לטעון שהתביעה שהוגשה נגדם אינה אלא ניסיון להשתיקם. בפועל, תופעת תביעות ההשתקה אכן קיימת, ויש לגנותה. אולם מבחינה משפטית, הדברים מורכבים יותר מכפי שנדמה.

ראשית, חשוב להבין: עצם העובדה שנתבע מכנה תביעה "תביעת השתקה", אין בה כדי להפוך אותה לכזו. בית המשפט העליון (בפסק הדין בעניין וקנין) שטח את הפרמטרים לסיווג תביעה כתביעת השתקה. מאז ניתן פסק הדין, כל נתבע טוען בשצף ובלהט "תביעת השתקה"; ומלמד על עצמו כי את פסק הדין, ככל הנראה לא קרא.

תביעות שיש לסווג כתביעות השתקה, צריכות אחיזה איתנה בפרמטרים הקבועים להלכה (אלו לא תנאים מצטברים, אלא אינדיקטורים). החל מסכום תביעה מופרז, דרך עילת תביעה גבולית, פערי כוחות בין הצדדים וטענות סרק. אך מעל כלל הפרמטרים מרחפת – כאינדיקטור מרכזי – תכלית הגשת תביעה; האם נועדה לברר טענה כנה לפגיעה בשם הטוב? או שנועדה לשמש כלי אסטרטגי במשחק שתכליתו להשתיק אדם המבקש להביע את עמדתו בנושאים ציבוריים? האם מדובר בתביעה כנה שתחילה הגלויה כתכליתה הסמויה? או שמא מדובר בשימוש לרעה בהליכי משפט?

אלו הן טענות כבדות משקל. ומי שסבור כי ניתן להכריע בהן בקלות, שוגה לעניות דעתנו. הדיון בדוקרטרינה לדחיית תביעות השתקה הוא דיון משפטי חדש יחסית. ולטעמנו, עוד רחוק מלמצות עצמו. אך נכון להיום, המצב הנורמטיבי מאפשר לסלק על הסף – או לדחות לגופה – תביעת השתקה; ומאפשר גם לחייב תובע משתיק בהוצאות אולטרה דרמטיות (עד גובה סכום התביעה).

עורך דין לשון הרע מנוסה ומיומן, ידע לאבחן כל מקרה, ולהבחין בין טיעון סרק לתביעת השתקה לבין טיעון איתן שראוי להתייחסות. ובהתאם, ולייעץ ללקוחותיו – תובעים או נתבעים - כיצד לפעול.

מה קורה כשהפרסום הפוגעני הוא אנונימי?

גם זה מכשול שנתפס - בטעות - כבלתי עביר. יש רבים המשוכנעים כי אם פרסמו תחת שם בדוי – או פרופיל פיקטיבי - לא ניתן להגיע אליהם. ונוכח הלכת רמי מור המפורסמת, ישנם עורכי דין המייעצים בשגגה ללקוחותיהם בעניין. לעמדתנו מדובר בשגיאה. המציאות שונה. הלכת רמי מור אבדה מכוחה מזמן; והתפתחה בפסיקה פרקטיקה עוקפת הלכה, המיושמת תדיר בבתי המשפט המחוזיים בארץ. וגם בעניין זה, לטעמנו, אנו מצויים בתחילת תחילתה של הדרך ובוודאי לא בסופה. אנו מצויים בעידן בו הזכות לפרטיות מעוצבת מחדש; והזכות – שבעינינו אינה ראויה להתקרא זכות – לאנונימיות, חייבת לעבור תמורות. הפלטפורמות חייבות לשמור כל פיסת מידע אותו הן צוברות ביחס למשתמשיהן; וחייבות לנהוג בשקיפות עם המשתמשים ולגלות איזה מידע נשמר, ובאיזה אופן. מכאן ועד עיצוב הלכה חדשה, לעניות דעתנו, המרחק קצר. ובכל מקרה, חשוב שכל מי שנפגע מפרסומים אנונימיים (כביכול) ידע: יש מה לעשות. ניתן להתמודד עם התופעה. ומי שמרגיש מוגן מאחורי מסך דמיוני ומטעה של אנונימיות, מומלץ שיחשוב פעם נוספת ויכלכל צעדיו בהתאם.

שיתוף, לייק, תגובה, גם על זה אפשר להיתבע?

התשובה הקצרה: כן, ולא. על לחיצה על "לייק" לא ניתן להגיש תביעה. אולם על שיתוף – ובוודאי על תגובה – ניתן להגיש תביעת לשון הרע ולזכות בפיצוי. כך לפי הלכת ניידלי המוכרת.

הסיבות לכך פשוטות: מי ששיתף פרסום פוגעני, ביצע בעצמו מעשה פרסום חדש בכך שהפיץ הלאה, לנמענים נוספים, תוכן שעלול לפגוע בשמו הטוב של אדם או תאגיד. ולכן, טבעי להטיל עליו אחריות לפי החוק. לעומת זאת, מי שלחץ על "לייק" לא באמת הפיץ הלאה ביטוי באופן עצמאי; אלא רק הביע דעה (לכאורה חיובית) לפרסום. לכן, נקבע כי אין בלחיצה על לייק כאמור אפשרות להטלת אחריות לפי חוק איסור לשון הרע.

אז מה עושים? שותקים?

ממש לא. חופש הביטוי הוא ערך יסוד בשיטת המשפט הישראלית, ואין איש שמבקש לבטלו. חשוב להבין: כל האפשרויות להגיש תביעות בגין מעשים שוליים כביכול, מסויגות בפסיקה. למשל: היכולת להגיש תביעה בגין שיתוף פרסום, מסויית – באותו פס"ד ניידלי – בצורך לברר בררנות בהגשת תביעות. בנוסף, ישנן קביעות בפסיקה המלמדות על כך ששיתוף, למשל, הוא מעשה שקל מאוד לייחס לו הגנה ממשפחת הגנות תום הלב. ולחופש הביטוי ישנם עוד עוגנים רבים בפסיקה ובחוק, שמעניקים לו חיים ומאפשרים לכל אדם להתבטא בצורה חופשית. יחסית.

מדוע "יחסית"? פשוט: חופש הביטוי אינו החופש לפגוע ולבזות ללא הצדקה. הזכות לשם טוב שוות מעמד לזכות לחופש ביטוי. וחוק איסור לשון הרע נועד לאזן בין שתי הזכויות; באופן שבו שתיהן תתקיימנה בצורה שתאפשר לליבת הזכויות לא להיפגע. האיזון מקבל ביטוי בחוק איסור לשון הרע; בהגנות, ובקביעה המקדמית לפיה לא כל קללה או התבטאות שלא מוצאת חן בעיני הצד השני, קולעת להגדרת לשון הרע.

ההמלצה היא פשוטה: לפני שמפרסמים, חושבים. ואם לא משוכנעים, מתייעצים. כן, גם לפני הפצת פרסום ניתן להתייעץ. מחיר הטעות בפרסום לשון הרע בצורה בלתי מבוקרת, עלול להיות משמעותי. ובאותה נשימה, לעיתים מחיר השתיקה רב יותר. וישנם מקרים בהם פשוט לא ניתן לשתוק, וחובה להתבטא ובנחרצות; גם במחיר של פגיעה – חמורה – בשם הטוב.

חוק איסור לשון הרע הוא חוק חכם ומאוזן. חוק שאם מיישמים אותו נכון, מאזן בצורה הגיונית בין הזכויות המתחרות. כמו שהחוק אוסר על פרסום לשון הרע בנסיבות מסוימות, הוא גם מתיר לפרסם לשון הרע בנסיבות ראויות.

העליה הקיצונית בפופולריות של הרשתות החברתיות, הביאה לכך שנקודת המוצא כיום היא שכל אחד יכול לפרסם – למאות אלפים ולמיליונים – כל מה שהוא רוצה. וזה שינוי דרמטי ביחס לעבר הלא רחוק, עת פרסום פומבי להמונים היה נחלתם של מעטים (גופי תקשורת בלבד). הרשתות החברתיות, יחד עם העובדה שכל פיסת מידע מתודעת היום, הביאה לגידול קיצוני בכמות תביעות הדיבה שמוגשות מידי שנה בארץ. וכפועל יוצא, נוצרה אינפלציה של עוסקים במלאכה. ועל משמעות האינפלציה על ערך, מיותר להרחיב. השורה התחתונה היא שמדובר בתחום שנדמה כפשוט, אך הוא מורכב ובסופו של דבר עוסק בחיי אדם ממש. העיסוק בתחום מחייב הבנה משפטית עמוקה, יכולות ליטיגציה טובות, חשיבה אסטרטגית, הבנה בתקשורת ובטכנולוגיה. וכך, בראיה מפוקחת, יש לבחור איש מקצוע בתחום.

***

כתבה שיווקית בחסות בן קרפל ושות', משרד עורכי דין; הכתבה נערכה על ידי מערכת Duns 100.