הילדים לא יזכרו את פסק הדין, הם יזכרו את הדלת

תשרי האחרון היה אולי הראשון שלכם בשני בתים. ערב החג אצל אחד, החג עצמו אצל השני. סוכה שנבנתה פעמיים. ובין לבין, עשרות פעמים, אותו רגע קטן: נקישה בדלת, תיק על הכתף, נשיקה חפוזה.

שאלו מבוגרים שגדלו בין שני בתים מה הם זוכרים. כמעט אף אחד לא יספר על יום הדיון או על גובה המזונות. הם יספרו על ההמתנה מאחורי הדלת. על התיק שחיכה במסדרון. על הנקישה שאיחרה. על השאלה ששמעו על המפתן בכל חזרה: "נו, מה הוא אמר עליי?"

הגירושין מוכרעים בבית המשפט, אבל הילדים חווים אותם בדלת. ובדלת הזו אף שופט לא עומד. רק שניכם, אחד מכל צד.

החוק בנה את המשקוף. אתם מחליטים איך הדלת נפתחת.

המשפט הישראלי עבר בשנים האחרונות שינוי עמוק בגישה להורות אחרי פרידה. בפסיקה ובעבודת אנשי המקצוע, המונח "הסדרי ראייה" הוחלף ב"זמני שהות", כי ילד אינו אורח שמבקר אצל הורה: הוא בן בית בשני הבתים. בית המשפט העליון קבע (בע"מ 919/15) שחיוב המזונות לילדים בגילאי 6 עד 15 נקבע לפי היכולת הכלכלית היחסית של שני ההורים, בהתחשב בחלוקת זמני השהות ביניהם. והחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה מחייב, ככלל, לפני פתיחת הליך, להגיש בקשה ליישוב סכסוך ולהגיע לפגישות ביחידת הסיוע, כדי לתת להסכמות הזדמנות לפני שמתחילה מלחמה.

המסר עקבי: לדלת יש שני צדדים, ולשניהם אותה אחריות. ובכל זאת, החוק יכול לקבוע מתי הדלת נפתחת. הוא לא יכול לקבוע איך.

חמשת רגעי המפתן

1. הנקישה. הגיעו בזמן. ילד שמחכה מאחורי הדלת לומד מי אמין ומי לא. איחור קבוע אינו בעיה לוגיסטית; הוא מסר.
2. התיק במסדרון. השתדלו שבכל בית יהיו הדברים הבסיסיים: מברשת שיניים, פיג'מה, בגדים. התיק אינו זירת התחשבנות, ואין צורך להחזיר "את החולצה שאני קניתי".
3. על המפתן. קצר, מנומס וחם. זה אינו המקום לדבר על כסף, על לוחות זמנים או על מה שהשתבש בשבוע שעבר. אם ההורה השני פותח בזה, משפט אחד מספיק: "בוא נסגור את זה בהודעה." לנושאים האלה יש ערוץ כתוב, הרחק מאוזני הילד.
4. הדלת נסגרת מאחוריו. "מה עשיתם אצל אבא?" יכולה להיות סקרנות, ויכולה להיות חקירה. הילד יודע להבחין. לפעמים התגובה הטובה ביותר היא פשוט: "איזה כיף שנהנית. התגעגעתי."
5. הלילה הראשון אחרי. מעברים קשים לילדים, גם כשהכול מתנהל היטב. בכי, עצבנות או נסיגה קלה אחרי חזרה הם לרוב תגובה טבעית למעבר, ולא הוכחה לכך שמאחורי הדלת השנייה רע. כדאי לזכור זאת גם במישור המשפטי: הורה שממהר להציג כל קושי כזה כראיה נגד ההורה השני עלול לגלות שאנשי המקצוע רואים את התמונה אחרת. עם זאת, אם הסימנים חוזרים או מעוררים חשש ממשי, נכון לפנות לגורם מקצועי ולא להתעלם מהם.

מה רואים מבחוץ

כשנבחנות שאלות המשמורת וזמני השהות, אנשי המקצוע (עובדים סוציאליים לסדרי דין, ולעיתים מומחים) בוחנים לא רק את המסוגלות ההורית של כל הורה, אלא גם את יכולתו לאפשר לילד קשר טוב עם ההורה השני. הורה שמשמיץ, מעכב או מערים קשיים טורק בסופו של דבר את הדלת גם על עמדתו שלו. ההורה שמשאיר את הדלת פתוחה הוא לרוב גם ההורה שבית המשפט נותן בו אמון.

אתם שומרי הסף

המחקר בתחום עקבי למדי: לא עצם הפרידה הוא שפוגע בילדים יותר מכול, אלא חשיפה ממושכת לסכסוך בין הוריהם. כלומר, יש בידיכם כוח אמיתי. הילד קורא את מזג האוויר על המפתן ומתאים את עצמו אליו. אינכם יכולים לבחור את כל מה שקרה בנישואים, אבל אתם יכולים לבחור את מזג האוויר בדלת.

בכל מעבר אתם שומרי הסף של הילד. לא שומרים שחוסמים, אלא שומרים שמחזיקים את הדלת פתוחה. זה אינו דורש חברות עם האקס, וגם לא סליחה על כל מה שהיה. זה דורש רק להבין שעל המפתן אינכם בני זוג לשעבר. אתם הוריו.

מילה לסיום: איך מתחילים?

אתם אולי חושבים: "אני מחייך, והיא עונה לי בפרצוף חמוץ. מה הטעם?"

הטעם פשוט: לדלת יש שני צדדים, ואתם אחראים רק על הצד שלכם. הילד רואה את הצד שלכם. וגם מי שמסתכל מבחוץ רואה מי מחזיק את הדלת ומי טורק אותה.

אז במעבר הבא, עמדו בפתח, חייכו, ואמרו בקול: "תיהנה אצל אבא, תיהנה אצל אמא, נתראה ביום שלישי." משפט אחד שאומר לילד: מותר לך לאהוב את שנינו.

(וחשוב לומר: כל זה נכון כשאין חשש לאלימות. כשיש חשש כזה, המעברים צריכים להתקיים במקום בטוח, ולעיתים בנוכחות גורם מקצועי, ואת הדלת הזו אסור לפתוח לבד.)

בעוד עשרים שנה, אולי תעמדו שניכם בחתונה שלו. הוא לא יזכור את פסק הדין. הוא יזכור שהדלת תמיד נשארה פתוחה.

עו"ד עמרי דליהו הוא שותף במשרד דליהו רונן ושות', ועוסק בדיני משפחה, גירושין וזמני שהות ובגישור.

***

כתבה שיווקית בחסות דליהו רונן ושות', משרד עורכי דין ונוטריון; הכתבה נערכה על ידי מערכת Duns 100.