הסכמי ממון טרום נישואין: בין חופש החוזים להגנה על החלש

כדי להבין את המורכבות שבחתימה על הסכם ממון טרום נישואין אתחיל בסיפור פשוט של הסכם ממון ה״שומר על העבר״ אך גם מעצב את העתיד:

שבוע לפני החתונה, ערב הנישואין, ישבו חגית וזהר אצל עורך הדין שלו ״זה רק עניין פורמלי - לשמור על ההון שצברתי לפני החתונה״ הבהיר זהר. חגית חשבה שזה ממש הגיוני - הוא הרי עשה אקזיט עוד לפני שהכירו - לכן היא לא חשבה פעמיים וחתמה.

בפועל במהלך הנישואין, השיתוף ביניהם התבטא בעיקר בחלוקה של ההכנסות שלה, שכן בשעה שהיא עבדה ומימנה את החיים המשותפים, רכושו של זהר נותר נפרד והניב לו הכנסה קבועה שאפשרה לו שלא לעבוד.

כעבור עשור, כשהקשר הסתיים הבינה חגית, שהחתימה ההיא ממש לא היתה "פורמלית" בלבד - היא קבעה את עתידה הכלכלי.

הגישה בבתי המשפט בעניין הסכמי ממון טרום נישואין

המקרה הזה אינו חריג אלא משקף מגמה רחבה יותר בחתימה על הסכמי ממון טרום נישואין.

בשנים 2025 - 2026 חלו התפתחויות משמעותיות בתחום הסכמי ממון טרום הנישואין, אשר חידדו את אחת הסוגיות המורכבות בדיני המשפחה: המתח במשולש בין חופש החוזים, אהבה וניגוד העניינים שבין בן הזוג שהוא הצד החלש לבן הזוג החזק יותר.

בית המשפט העליון חידד מגמה ברורה: הסכמי ממון הם כלי לגיטימי ואף כלי רצוי להסדרת היחסים הכלכליים של בני הזוג, אחרת הם עלולים למצוא את עצמם נתונים לפרשנות שיפוטית בדיעבד - לעיתים אף בניגוד לכוונתם המקורית (ראו בע"מ 1270/23; בע"מ 1983/23; בע"מ 5620/24).

המשמעות היא שהאחריות עוברת לבני הזוג עצמם להבין היטב מראש על מה הם חותמים. חשוב אף להבין, שביטול הסכמי ממון בדיעבד, לאחר שכבר נחתמו, הינו עניין נדיר.

אלא שהבעיה אינה רק משפטית - היא גם אנושית.

חתימה ״על סף חופה״

למרות שמדובר באחד ההסכמים המשמעותיים בחייו של אדם, רבים חותמים על הסכמי ממון טרום נישואין ברגע האחרון.

החתונה כבר מתוכננת, ההזמנות נשלחו, השמלות (בדרך כלל שלוש) כבר נבחרו והלחץ בשיאו - ורק אז נזכר הצד החזק להציג את הסכם הממון. כך נוצרת התופעה של "חתימה על סף חופה" - ימים ספורים לפני החתונה, לעיתים תחת לחץ, מתוך פערי כוחות משמעותיים ומתוך חוסר הבנה ולעיתים אף תחת האולטימטום - "אין חתימה - אין חתונה!"

במצב שכזה קשה לדבר על בחירה חופשית אמיתית.

פערי הכוחות שבין הצדדים והעדר ייצוג משפטי

לא פעם היוזמה להסכם הממון מגיעה מצד אחד, שבמקרה גם כמובן מיוצג משפטית ומגובה על ידי משפחתו - בעוד שבן הזוג השני חותם, ללא ייצוג משפטי וללא הבנה מלאה של ההשלכות ארוכות הטווח. פער זה מייצר נקודת פתיחה לא שוויונית בין הצדדים.

כשמשפט פוגש פסיכולוגיה - הטיות קוגניטיביות של בני הזוג בתקופת האירוסין

במאמרם "ניתוח התנהגותי של דיני משפחה: על נישואין, גירושין ומה שביניהם" (כתב העת "משפטים" כרך נו) הביאו המלומדים הפרופסורים שחר ליפשיץ ואייל זמיר מחקרים התנהגותיים, המצביעים על כך שבתקופת האירוסין בני הזוג נוטים ל״הערכת חסר״ של הסיכונים הצפויים להם בנישואין ולוקים ב״אופטימיות יתר״ - הם משוכנעים ש״אצלם זה לא יקרה״ ושכמובן הם לא יתגרשו, זאת על אף הסטטיסטיקה בעניין הגירושין. הם גם נמנעים מכניסה לקונפליקטים - בעיקר סביב כסף.

במצג רגשי כזה, קבלת החלטות מורכבות נפגעת וכאן נמצא לב הבעיה - התוצאה היא פער בין הנחה המשפטית לפיה ההסכמה היא "חופשית" ועומדת בדרישות הדין לבין המציאות הפסיכולוגית, לפיה אין מדובר כאן בבחירה מודעת ומאוזנת במובנה העמוק.

לא כל הסכמי הממון נולדו שווים - כשהגנה על נכס הופכת לוויתור על עתיד כלכלי

חשוב להבין שכשמתייחסים למושג "הסכמי ממון" - אין המדובר בהסכמים "סטנדרט" והם אינם מקשה אחת.

כך למשל יש הסכמים מצומצמים - שמטרתם להגן על נכס ספציפי שהובא לנישואין, למשל: דירה שנרכשה טרם הקשר או נכס שניתן במתנה על ידי ההורים - ללא כוונה לשתף בו את בן או בת הזוג. הפרדה רכושית זו יש הינה בשל חוק יחסי ממון, לפיו יש צורך בהסכם ממון, כדי למנוע טענות עתידיות ל"שיתוף ספציפי" בדירה בגין התנהגויות כאלו או אחרות במהלך חיי הנישואין.

לעומת זאת, קיימים הסכמים רחבים בהרבה, השוללים כמעט לחלוטין את השיתוף הרכושי מיום הנישואין ואילך. כך למשל: בן זוג העובד במשך שנים בעסק שהקים לפני הנישואין, בדיוק כמו הסטארט - אפ של זהר בסיפור שבתחילת המאמר. בן זוג זה תורם להשבחתו של העסק, אך שכרו וכל הזכויות הנלוות לו ככל הנראה הוחרגו מראש בהסכם הממון. במצב שכזה, בפועל בעת הפרידה, יטען זהר, כי כל מה שנצבר על שמו בחיי הנישואין נובע מהעסק שהוחרג (כולל הזכויות הסוציאליות שנצברו על שמו ובעצם כל שקל בחשבונותיו).

בעוד שהחתימה על ההסכם הראשון נתפסת כלגיטימית, שכן מדובר ברכוש ספציפי שאין כל ציפייה שיהפוך להיות שייך גם לצד השני וממילא לא זו כוונתם של הצדדים, הרי שההסכם השני, בעיקר כשמדובר בנישואין ראשונים של זוגות צעירים עם פערי גילאים ביניהם או פערים בהבנה הפיננסית, עלול לגרום לעוול משמעותי עד כדי הוצאת הצד החלש כלכלית ממש חסר-כל בסיום הנישואין.

מגבלות הפיקוח השיפוטי באישור הסכמי ממון

גם כאשר הסכם ממון טרום נישואין מובא לאישור בבית המשפט, חשוב להבין שהבדיקה של הסכם זה היא מוגבלת. על פי הוראות תקנה 258 כו לתקנות סדר הדין האזרחי תשע״ט - 2018 תפקידו של בית המשפט מצומצם ומוגבל - עליו להסביר לצדדים את משמעות ההסכם ולוודא שהם מבינים את מהות ההסכם וחותמים עליו מרצונם החופשי.

עם זאת, לשופט אין באמת כלים אמיתיים לבדוק את נסיבות החתימה של ההסכם לעומקן. יותר מכך - כשבודקים את הנחיות נציבות תלונות הציבור על שופטים לבית המשפט מגלים, כי הנחת הבסיס של הנציב היא שלשופטים בעצם אין סמכות להתערב בתוכן ההסכם או לשנות את ההסכמות אליהם הגיעו בני הזוג.

כך בעצם נוצר פרדוקס: בית המשפט, אשר לא אמור ולא מצופה ממנו להיות ״חותמת גומי״, אלא מצופה שיבדוק רצון חופשי של בני הזוג החותמים, בעצם אינו יכול להתעמק, לבחון ולקבל מידע על הנסיבות "מאחורי הקלעים" המלוות את חתימתו של הסכם זה ולכן יכולתו של בית המשפט למנוע עיוותים משמעותיים בהסכמי הממון מוגבלת מאוד.

כמובן שבמקרי קיצון בית המשפט יטה להתערב, שכן מקרי קיצון אלה קלים לאבחון, אך כל יתר המקרים עלולים להיות בגדר משימה כמעט בלתי אפשרית לשופטים, מבחינת המידע המוצב בפניהם והציפיה וההנחיה למצופה מהם.

עוד חשוב להבהיר, ששופטים שניסו לחרוג מגבולות אלה מצאו עצמם חשופים לביקורת והתלונה בגין התנהלותם התקבלה ע"י הנציב.

פסק דין עדכני בעליון - חיזוק הוודאות אך לא פתרון הבעיה

אם לא די במורכבות דלעיל, בנוסף אנו נחשפים ליותר מדי הסכמי ממון, אשר נוסחו באופן קלוקל או שלא אושרו כדין בבית המשפט - דבר המשליך על תוקפם של הסכמים אלה והאפשרות להסתמך עליהם. הזוגות, שאינם מודעים לתקלות מהותיות אלו בשעה שהם חותמים על הסכמי הממון, נחשפים לתקלות אלה רק בשעת צרה, וכך נוצרת תקלה על תקלה.

כך למשל, רבים טועים ומפנים זוגות ידועים בציבור (לרבות, אלו שערכו "מסיבות נישואין") לאישור נוטריוני, על מנת ליתן "משנה תוקף" להסכם הממון. אבל, נוטריון בעצם מוסמך לאשר אך ורק הסכמי ממון טרום נישואין לזוגות שעתידים להינשא ויתכן שאישור נוטריון להסכם ממון לידועים בציבור יגרור בהמשך את בטלות ההסכם.

השנה תיקן בית המשפט העליון (בבע״מ 48399-09-24 - עוה"ד איימי בכור בוני) את הפסיקה. עד לפסק דין זה לא היו תקפים הסכמי ממון שערכו ידועים בציבור, אשר כללו הוראות למקרה שיישארו ידועים בציבור ולמקרה עתידי (רחוק לעין) שיינשאו. במקרים אלו היה צורך באישור כפול: הן אישור כדין בעת החתימה (ע"פ חוק בית המשפט לענייני משפחה) והן אישור בסמיכות לחתונה ע"י בית משפט או נוטריון (ע"פ חוק אחר: חוק יחסי ממון). בית המשפט העליון הפך הלכה זו וקבע, כי זוגות יכולים לערוך הסכמים של "גם וגם" ללא צורך באישור כפול בשני מועדים. עם זאת, אישור זה בעייתי במיוחד, בשעה שיש פערים גדולים בין הצדדים והחתימה נעשית תחת לחץ, איום או כשמדובר ב"הסכמים רחבים" השוללים שיתוף רכושי בשעה שצד לא מבין על מה הוא מוותר.

אז מה הפתרון?

הפתרון אינו לבטל הסכמי ממון - שכן הסכמים אלה נותנים מסגרת ברורה ליחסי בני זוג וחוסכים התדיינות מיותרת לגביהם ולגבי מה התכוונו הצדדים אם אלה לא נחתמו. הסכמים אלה חשובים לשקיפות ולוודאות לבני הזוג.

אך כדי שתהיה הסכמה אמיתית יש צורך להסדיר נכון את תנאי החתימה עליהם. מומלץ ייצוג משפטי נפרד לכל אחד מבני הזוג, לא להקל ראש במהו הסכם הממון, להבין שאם צד חותם עליהם ולא מבין - לא יוכל צד זה לטעון לאחר מכן שלא הבין או לצפות לבטל את ההסכם או לטעון שלא הבין את השלכות החתימה על ההסכם.

בנוסף בעיני יש מקום לקבוע "תקופת צינון" של 30 - 45 ימים לפני החתונה - וממש לקבוע זאת בחקיקה ובמקרה שכזה, אם הסכם הממון הגיע בדקה האחרונה - ידחו בני הזוג את החתימה על ההסכם עד לאחר הנישואין כשהלחץ יפתח והיכולת לקבל החלטות שקולות תעלה.

כאמור, הבעיה אינה בהסכם עצמו אלא בעיתוי בו חותמים עליו ובאמונה המוטעית של "הכל יהיה בסדר".

מאמר זה נכתב בין היתר בהשראת הרצאה שניתנה על ידי עו"ד אורית דרור הראל (מיועדת לשפיטה בבית המשפט למשפחה בתל אביב) בכנס של לשכת עורכי הדין באילת.

מאת דנה דרזנין, עו"ד, מגשרת ומרצה

משרד עוה"ד דנה דרזנין, עורכת דין, מגשרת, נוטריון ועורכת דין לגירושין בשיתוף פעולה

• יו"ר (משותפת) הארגון הישראלי לגירושין בשיתוף פעולה

• מרצה בבר אילן ולשכת עורכי הדין

***

כתבה שיווקית בחסות משרד עוה"ד דנה דרזנין. הכתבה נערכה ע"י מערכת Duns 100