האם היותי מטפל עיקרי ומסור להוריי הוא יתרון או חיסרון בעת מימוש צוואה או ירושה?

בימינו, ממוצע אורך החיים עולה, אך זה לא משקף בהכרח עלייה באיכות חיים. נהפוך הוא, מחלות זקנה הינן דבר שכיח, המביאות לירידה תפקודית ולעיתים קוגניטיבית (הכרניות), המתפרשת על פני תקופת חיים ארוכה. כך שהורים רבים מוצאים עצמם נדרשים לסיוע יומיומי מהילדים, במשך זמן רב.

פעמים רבות, כאשר להורים מספר ילדים, אחד מהם (הבן או הבת) לוקחים על עצמו את האחריות העיקרית לטפל בהורים, העזרה יכולה להתבטא בתמיכה רגשית, פיזית, כלכלית ועזרה בניהול הבית ובמשימות היום-יומיות. זהו "המטפל העיקרי".  

במצבים אלו שאר האחים תופסים תפקיד משני בטיפול בהורים, מסיבות שונות. בדרך כלל זה "פשוט קורה" ללא החלטה מראש, בין משום ששאר האחים גרים רחוק, או מתמודדים עם "צרות אחרות" שזימנו להם החיים או שהם מצויים ביחסים מורכבים עם ההורים ועוד.

כך שבפועל יש "מטפל עיקרי" אחד, הנושא בעיקר נטל הטיפול בהורים, לרוב הוא נקרע בין הנטל שבטיפול אינטנסיבי רב שנים בהורים לבין מטלות החיים שלו עצמו  -  הקמת משפחה, זוגיות, ילדים קשיי פרנסה וכו'.

דינמיקה משפחתית זו אשר, פעמים רבות מאוד "נוחה" לכל המעורבים במשך שנים, עלולה להוות שלב מקדים בפני סכסוך ירושה עתידי, אשר יביא להגשת תביעות בבתי משפט ולהליכים משפטיים ארוכים ויקרים, ובעיקר - לקרע במשפחה שנראתה עד אז מאוד מלוכדת.

הרבה משפחות מלוכדות הופכות בין רגע למשפחות מסוכסכות, בגין סכסוך ירושה. כאשר הסכסוך משפיע בפועל על עשרות אנשים: גיסים, כלות, נכדים, אחיינים וכו'. כבר לא מזמינים את כולם לחתונות, לבריתות הר הפגיעות וההיעלבויות נערם ועולה.

כיצד הדבר מתגלגל לכדי תביעה?

במקרים אלו לעיתים נמצא שההורים הותירו צוואה שאינה שוויונית, אלא צוואה המיטיבה עם המטפל העיקרי. במקרים אלו שאר האחים עשויים להגיש התנגדות לקיום הצוואה בטענה שהמטפל העיקרי השפיע "השפעה בלתי הוגנת" ועוד טענות משפטיות המתבססות על התלות שנוצרה בין ההורים למטפל העיקרי, אשר לגישתם היא זו שהביאה לכתיבת הצוואה הלא שיוונית. כך המשפחה מוצאת עצמה בהליך משפטי סבוך.

לעיתים ההורים לא הותירו צוואה כלל או הותירו צוואה שוויונית - אך שאר האחים טוענים שהמטפל העיקרי עשה בכספי ההורים כבשלו, בעודם בחיים. בכך למעשה המטפל העיקרי הקטין את היקף העיזבון וכעת האחים מגישים תביעה למתן חשבונות והשבת כספים.

פעמים רבות ,בתביעות אלו, בית המשפט ממליץ לבני המשפחה לפנות להליך גישור, במטרה למצוא פתרון שיפיס את כולם ואף יאפשר את מניעת הקרע המשפחתי.

ישנם מגוון מאפיינים החוזרים על עצמם בגישורים מסוג זה, כגון

א.  המטפל העיקרי לרוב מספר שטיפל בהורים "מכל הלב" והיה עושה זאת שוב, למרות המחירים האישיים ששילם. שבזמן אמת לא ספר שעות וימים וכספים שהשקיע בטיפול, אף לא שמר קבלות כי לא התכוון להתחשבן על כך. אבל כעת כשעולות טענות כלפיו ויש סכסוך - ישנה ציפייה מצידו לקבל הכרה להשקעתו, ואף לכמת אותה לכדי סכומי כסף.

ב. שאר האחים סבורים שגם הם סייעו רבות להורים, גם אם ביקרו לעיתים רחוקות, ושהמטפל העיקרי התרשל בתפקידו. כגון: כפה על ההורים מגורים במקום שלא אהבו או שהמטפל העיקרי עבר לגור עם ההורים וחי על חשבונם ולמעשה התנהל מתוך אינטרס אישי והרוויח מהעניין, וגם על זה יש להתחשבן.

ג.  לרוב כל אחד מבני המשפחה הנוכחים בגישור מספר אירועי קיצון שלא מחמיאים לצד השני. כאילו מנסים בזמן המצומצם של ישיבת הגישור לדחוס כמה שיותר צבע, מידע, שיתמוך בסיפור שלו ובטענותיו. זה מייצר שיח מאוד לעומתי ומביך לכל הנוכחים.  

ד.  פעמים רבות עולות האשמות כנגד בני הזוג של האחים שהם אלה שיוזמים את הסכסוך, הם אלה שדורשים התחשבנות שנים אחורה, למרות שבחלוף השנים יש קושי למצוא את כל הקבלות בגין הוצאות שהוצאו.

ה.  בדרך כלל, בגישור, כשמשוחחים עם כל אחד מבני המשפחה בנפרד הם מדגישים את הכאב שבאובדן הלכידות המשפחתית, ועל כך שהסכסוך משפיע על הדורות הבאים. אבל בפגישה משותפת הם לרוב מציגים אמירות הפוכות - ״אנחנו כבר לא משפחה. מבחינתי זה נגמר״.

כיצד הגישור מסייע בפתרון התסבוכת הזו?

א.  בגישור, בניגוד לבית המשפט, לא מתנהל מסע הוכחות. אין צורך לשכנע את המגשר מי צודק יותר. המגשר הוא ניטרלי, מתמקד במציאת פתרון משותף, אשר יוסכם על כל הצדדים.

ב.  הגישור אינו מסגרת של טיפול משפחתי, אך כך מתאפשר במסגרתו, לבני המשפחה להשמיע תחושות, שלעיתים נשמרו בבטן שנים. תחושות של כעס, אכזבה, עלבון, דחייה, העדר הוגנות, העדר אהבה מההורים…עצם העלאת הדברים, פעמים רבות מאווררת, מקילה ונותנת תחושת מסוגלות שכעת ניתן להתקדם יחד קדימה.

ג.  פעמים רבות הסיפורים השונים המועלים בגישור מגלים שמדובר במצבים של חוסר תקשורת, אי הבנה ושהיו הרבה סיטואציות שניתן היה להבין אותם אחרת (זה לא שנעדרתי במופגן מהשבעה, קיבלתי מסר ברור שלא כדאי לי שאגיע וכו'). 

ה. בשל ריבוי הצדדים לסכסוך והאנשים המשפיעים על קבלת החלטות בסכסוך (בני זוג, נכדים וכו'), בגישור נעשה מאמץ לזהות מי הגורם המשפיע, בעל סמכות ההחלטה בפועל, ולגייס אותו לתהליך, כגורם מסייע, המקדם הסכמות.   

ד. פעמים רבות בני המשפחה "מסכימים שלא להסכים", ומחליטים להתרכז במציאת פתרון משותף. לעיתים זה נעשה למען הדורות הבאים, לעיתים הילדים רואים בזה "צוואה רוחנית" של ההורים, לעיתים זה נובע מהערכת הסיכויים והסיכונים של ניהול תביעה והעלויות הכרוכות בכך ועוד.

ה. כך, בהליכי גישור פעמים רבות מצליחים להגיע לפתרונות יצירתיים אשר מצד אחד מביאים לידי ביטוי את תרומתו של המטפל העיקרי, ומצד שני את התחושות, האכזבות  והחששות של שאר האחים, זה סולל את הפתח (לעיתים די בחריץ) לשיקום היחסים.

ו.  היופי בגישור במקרים אלו זה שהוא מאפשר פתרונות שלרוב לא ניתן להגיע אליהם בבית המשפט, כגון: חלוקה שונה באחוזי בעלות בנכסי נדל"ן (לעומת מה שנרשם בצוואה), כך שהצדדים חותמים על הסכם חלוקת עיזבון הכולל תכנון מס לגיטימי המיטיב על כל הצדדים. לעיתים הפתרונות כוללים התגייסות של בני המשפחה לתמיכה באח מוחלש הנדרש לתמיכה כלכלית ו/או רפואית, לעיתים הפתרונות נותנים זכויות למי מהאחים שנושל לחלוטין מהעיזבון, ובכך נותן לו תחושה שהוא חוזר לחיק המשפחה ועוד ועוד ועוד.

מאת סיון אפלבום, עו"ד ומגשרת, מתמחה סכסוכים בתחומים שי ירושות, צוואות וטרום-ירושה