בלי אישור, עם תוקף: הסכם הממון שלא אושר והוכר כתקף בבית המשפט לאחר מות הבעל

אלמנה (מנישואין שלישיים) דרשה מחצית מרכושו של בעלה המנוח בטענה שהסכם הממון לא אושר ע"י ביהמ"ש למשפחה כנדרש בחוק וכי בני הזוג חזרו בהם מכוונתם לחתום על הסכם ממון. ילדיו (מנישואין ראשונים), שיוצגו על ידי עוה"ד שרון ליכט פטרן, גלי ארליך קינן ורעות אלבו ממשרד ליכט פטרן ושות', טענו מנגד כי בני הזוג חיו במשך כ־25 שנה בהפרדה רכושית – נהגו עפ"י ההסכם וראו בהסכם הממון מסמך תקף ומחייב. בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב קיבל את עמדתם של הילדים בפסק דין שניתן בימים אלו.

הסכם ממון שלא אושר ע"י בית המשפט למשפחה עמד, כ-25 שנים לאחר שנחתם ע"י הצדדים, במרכזו של מאבק משפטי מורכב אלמנתו של המנוח טענה כאמור כי לא הייתה כוונת בני הזוג לחיות בהפרדה רכושית וכי העדר אישור ביהמ"ש למשפחה שולל את תוקפו ולכן היא זכאית למחצית מרכושו של המנוח. ילדיו טענו מנגד כי שני בני הזוג ראו בהסכם מסמך מחייב, שמרו מכוחו על הפרדה רכושית והתנהלו לפיו לאורך כל שנות חייהם המשותפים באופן ששני בני הזוג הסתמכו על תוקפו של ההסכם.

הכלל המשפטי העקרוני ברור. בהתאם להוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973, הסכם ממון בין בני זוג נשואים טעון אישור של בית המשפט למשפחה או של ערכאה מוסמכת אחרת. האישור נועד לוודא שהצדדים חתמו מרצונם החופשי, הבינו את משמעותו ותוצאותיו של ההסכם והיו מודעים להשלכותיו. בהיעדר הסכם תקף, חל בדרך כלל הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק הקובע שיש לאזן את שווי הנכסים בני האיזון שבין הצדדים בחלקים שווים. אלא שבמקרה הזה, הפער בין המצב הפורמלי המתחייב מהחוק היבש לבין המציאות שבה חיו בני הזוג בהתאם להסכם הממון שלא אושר היה גדול במיוחד.

בסיטואציה הזו השאלה שניצבה בפני בית המשפט הייתה חריגה (אף שהיו לכך מספר תקדימים בעבר): האם ניתן להכיר בהסכם ממון שלא קיבל את האישור הנדרש בחוק?. בתום מאבק שנמשך כשלוש שנים וחצי, קיבל בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב את עמדת הילדים. כבוד השופטת ציפי כהן אביטן מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב קבעה כי נסיבות המקרה והראיות שהוצגו ובפרט עדויות העדים ובראשם האלמנה עצמה מצדיקות מתן תוקף להסכם. כך ציטט ביהמ"ש למשפחה בפסק דין כי האלמנה עצמה העידה שלראשונה ידעה על זכויותיה ברכוש של המנוח רק כאשר נפגשה עם עורכת דינה במסגרת ההליכים המשפטיים ולאחר פטירת המנוח , ובמילים אחרות, גם האלמנה במהלך חיה המשותפים עם הבינה כי חל עליהם משטר של הפרדה רכושית.

הפרדת רכוש לאורך הקשר

הקשר בין בני הזוג החל כאשר היו ידועים בציבור, כאשר לשניהם היו אלה יחסי זוגיות חוזרים, וכל אחד מהם הגיע למערכת היחסים עם רכוש וזכויות שצבר קודם לכן. כבר בשלב הראשון נערך ביניהם הסכם שנועד להסדיר את יחסי הרכוש ולקבוע הפרדה רכושית.

בהמשך נישאו השניים בקפריסין וחתמו על הסכם חדש, שנועד להסדיר את משטר הרכוש ביניהם כבני זוג נשואים. ההסכם הוגש לבית המשפט, אך אישורו לא הושלם משום שנישואיהם טרם נרשמו במשרד הפנים. בני הזוג לא שבו בהמשך כדי להשלים את ההליך.

לאחר מות הבעל טענה האלמנה כי מאחר שההסכם לא אושר בסופו של דבר, אין לו תוקף ועל כן, חל על בני הזוג הסדר איזון המשאבים כאמור, היא זכאית למחצית מרכושו. ילדיו של המנוח הציגו תמונה אחרת: ההסכם לא נזנח ולא נותר בגדר טיוטה והעובדה שלא אושר בפועל לא נעשה במכוון. במשך כ־25 שנה שמרו בני הזוג על הפרדת רכוש וכל אחד מהם החזיק ברכושו ובזכויותיו.

לטענת הילדים, שיוצגו על ידי עורכות הדין שרון ליכט פטרן, גלי ארליך קינן ורעות אלבו ממשרד ליכט פטרן ושות', לא ניתן לנתק את שאלת תוקפו של ההסכם מהדרך שבה חיו הצדדים בפועל לאורך השנים, המלמדת עד הסתמכות משמעותית של שני הצדדים, הן האלמנה והן המנוח, על תוקפו של הסכם הממון שביניהם, לרבות רצונה של האלמנה עצמה לשמור לעצמה את נכסיה ורכושה ולהגן עליהם מפני חובות ונושים שאולי יהיו למנוח עצמו.

רצונו של מי שכבר אינו יכול להעיד

הקושי הראייתי המרכזי בתיק היה שהמנוח כבר לא היה בחיים. ילדיו נדרשו להוכיח כיצד הבין את ההסכם, מה הייתה כוונתו והאם ראה בו הסדר מחייב. המסמך החתום לכשעצמו לא הספיק שכן כאמור לא אושר והיה צורך בהוכחת תשתית עובדתית וראייתית שלמה. כדי להתגבר על היעדר האישור, היה צורך להציג מארג ראייתי שיראה כי שני בני הזוג הסתמכו על ההסכם וקיימו אותו בפועל והתייחסו אליו כאל הסכם תקף והתעלמות מכך ע"י האלמנה מהווה חוסר תום לב בנסיבות העניין. לשם כך הוצגו מסמכים והתכתבויות, נחקרו עדים ונבחנה ההתנהלות הכלכלית של בני הזוג לאורך השנים. הראיות והעדויות הצביעו על הפרדת רכוש ממשית, שהתיישבה עם הוראות ההסכם. גם העובדה שהמנוח נשא בחלק גדול יותר מהוצאות המחיה או סייע לאשתו מבחינה כלכלית לא הוכיחה, כשלעצמה, כי התכוון לשתף אותה בכלל רכושו.

בנוסף לכך, הסכם הממון המקורי העניק הגנה גם על רכושה של האלמנה. כאמור, גם היא הגיעה לקשר עם רכוש משלה, וביקשה לשמור עליו, בין היתר בשל חשש מהסתבכות כלכלית אפשרית של המנוח שתניב חובות ונושים. לכן, הניסיון להתנער מההסכם לאחר מותו, כאשר ביטולו עשוי היה להקנות לה זכויות נוספות ברכושו לאחר שכבר נהנתה גם היא מקיומו של ההסכם, עמד בלב המחלוקת.

האישור איננו טכני

פסק הדין אינו מבטל את חובת האישור ואינו הופך אותה לעניין טכני בלבד. הדרך הנכונה והבטוחה נותרה חתימה מסודרת על הסכם והבאתו לאישור בפני הערכאה המוסמכת. מי שאינו משלים את ההליך עלול לחשוף את עצמו ואת יורשיו למאבק משפטי ממושך, יקר ומורכב, שתוצאתו אינה מובטחת.

אולם, עדיין חשיבות ההכרעה היא בהכרה בכך שבנסיבות חריגות, אי אפשר להתעלם מעשרות שנים של התנהלות עקבית ולהסתפק בפגם הפורמלי של העדר אישור. כאשר בני זוג חתמו על הסכם, ראו בו מסמך מחייב, הסתמכו עליו ופעלו מכוחו, בית המשפט עשוי לבחון את ניסיון ההתנערות ממנו גם דרך עקרונות של הסתמכות ותום לב ובאמצעות מנגנונים משפטיים אלו לעשות צדק ולהכיר בתוקפו של הסכם שלא אושר.

מאת שרון ליכט פטרן, גלי ארליך קינן ורעות אלבו ממשרד ליכט פטרן ושות'