ביום האישה: לביאות בעל כורחן - האמהות שמחזיקות את הבית בזמן שהלב מלא פחד

בשנתיים האחרונות ובעיקר בתק' האחרונה המציאות בישראל הפכה אלפי אמהות ללביאות.

לא כי הן בחרו בזה — אלא כי לא הייתה להן ברירה.

יש אמהות בישראל שלמדו לעשות דבר כמעט בלתי אפשרי: לחייך לילדים שלהן בזמן שהלב שלהן מלא פחד וחרדה.

בשעות היום הן מתפקדות כרגיל ומבחוץ הכול נראה רגיל. אבל בפנים משהו השתנה.

החדשות ברקע כמעט כל הזמן. החרדה לא באמת נעלמת. ובלילה המחשבות לא נותנות מנוח- על מה עוד עלול לקרות ואיך ממשיכים להחזיק את הכול גם מחר.

ולפעמים, אף אחד לא רואה כמה כוח נדרש רק כדי לעבור עוד יום אחד.

ביום האישה נהוג לדבר על נשים חזקות, על הצלחות, פריצות דרך ומנהיגות אבל השנה, כשאני חושבת על נשים חזקות - אני חושבת דווקא על נשים עייפות.

נשים שלא ביקשו להיות חזקות על הזמן. נשים שפשוט מצאו את עצמן בתוך מציאות שלא הותירה להן ברירה.

לביאות שלא ביקשו להיות חזקות

בתקופה האחרונה המציאות בישראל הפכה אמהות רבות לסוג של לביאות, לא כאלה שמחפשות תהילה - אלא כאלה שמגינות על ילדיהן בכל דרך אפשרית.

אמהות שקמות בבוקר אחרי לילה כמעט בלי שינה
אמהות שממשיכות לחייך לילדים גם כשהלב שלהן מלא חרדה.

הן מחזיקות בית, עבודה ושגרה בתוך מציאות שאף אחד לא באמת הכין אותנו אליה

וכשהעומס והחרדה נכנסים אל תוך הבית — הם לא נשארים רק בלב

לפעמים הם מתחילים להשפיע גם על הזוגיות.

כשהעומס בבית הופך גם למשבר בזוגיות

כמי שעוסקת בדיני משפחה, אני רואה עד כמה התקופה הזו טלטלה ועודנה מטלטלת משפחות

מלחמה, חרדה כלכלית וחוסר ודאות לא נשארים מחוץ לדלת. הם נכנסים לבית.

יותר ויותר נשים שמשוחחות עימי או מגיעות אליי למשרד מגיעות כבר מותשות לא רק מהזוגיות - אלא מהעומס של להיות הכול לכולם: להחזיק את הילדים, להחזיק את הבית, להחזיק את העבודה. ולפעמים גם להחזיק זוגיות שכבר נסדקה.

"יש רגע שבו אישה אומרת בשקט: אני לא יכולה יותר להחזיק הכול לבד — וזה רגע כואב, אבל לפעמים גם רגע של אומץ"

כי גירושין הם לא תמיד סיפור של כישלון. לפעמים הם דווקא החלטה אמיצה לבחור בחיים אחרים- בבית שבו יש פחות מתח, פחות פחד ופחות שתיקות כואבות

ביום האישה הזה מגיעה הצדעה מיוחדת לאמהות הלביאות - אלו שלא ביקשו להיות חזקות
אבל המציאות הישראלית הפכה אותן לכאלה.

עו"ד הילה וינטרוב היא עורכת דין לדיני משפחה וגירושין