האם בהכרח החמרה בענישה מביאה להפחתה בפשיעה?

אין זה סוד כלל, כי אנו עדים בשנים האחרונות למגמה הולכת וגוברת להחמרה בענישה הנושבת מבית המשפט העליון, בספקטרום הרחב של כל העבירות כולן - עבירות מין, סמים , נשק , אלימות וגם בעבירות רכוש. ובעצם בכל העבירות.

•  השאלה לפיה האם ענישה מחמירה בהכרח מביאה להפחתת פשיעה ,מהדהדת לאורך עשרות שנים, כשאין ספור מלומדים, וועדות שונות דנו באופן מעמיק בשאלה החשובה הזו, שלה יש השלכות כבדות משקל שהן מעבר לפן המשפטי בהיבט של ענישה ותגמול אלא גם בהיבט החזרתיות על ביצוע עבירות והשלכותיהן על הציבור הרחב. קיים ויכוח ער למשל על עצם חקיקת תיקון 113 לחוק העונשין שהגדיר את הבניית שיקול הדעת בענישה, בבוא בית המשפט לגזור עונשו של נרשם שאשמתו נקבעת על פי קריטריונים מובנים, לפיהם נבחנים פרמטרים שונים כגון חומרת העבירה, אשמו של הנאשם, קביעת מנעד ענישה ומיקום הענישה בתוך המנעד וכן הלאה. יש שאומרים, כי תיקון חקיקתי זה , יצר מעין יציבות עונשית כוללנית לכל בתי המשפט ויש אומרים כי תיקון זה בעצם הצר את יכולתו של בית המשפט בשיקול דעתו הרחב והעצמאי לנהוג בגמישות באשר לכל מקרה ומקרה בהינתן הנאשם ומקרהו המיוחד ושאר אלמנטים.

 כך או כך, ממצאים מחקריים  מתחום הקרימינולוגיה מראים כי הקשר בין חומרת הענישה והפחתת פשיעה הוא מורכב ולא חד-משמעי. המחקרים מצביעים למשל על כך שגורמים כמו ודאות העונש ויעילות האכיפה חשובים יותר מחומרת העונש עצמה.

מבוא

תיאוריית ההרתעה, שמקורה בעבודותיהם של פילוסופים כמו ג’רמי בנת’ם וצ’זארה בקאריה, מניחה כי אנשים נמנעים מביצוע פשעים כאשר הם מעריכים שהעלות של הענישה עולה על התועלת הצפויה מהפשע. על פי תיאוריה זו, הגברת חומרת הענישה אמורה להוביל להפחתת שיעורי הפשיעה.

 ג'רמי בנת'ם הבריטי שם דגש על רעיון התועלתנות ההדוניסטית, שלפיו אנשים שוקלים שיקולי רווח והפסד בתהליך קבלת ההחלטות שלהם, כלומר: הבחירה החופשית מבטאת תועלתנות והמוטיבציה האנושית נובעת מהרצון הבסיסי למקסם הנאה ולצמצם סבל ככל האפשר. חישוב התועלתנות הזה, העומד בבסיס של כל בחירה אנושית, כולל כמובן גם את הבחירה לבצע מעשה פסול: אם בבחינת התועלתנות עולה כי המעשה העברייני יוביל פוטנציאלית לרווח גדול יותר, למרות סיכוני העונש המחושבים לצורך העניין כ"סבל", אזי יישקל המעשה העברייני בחיוב. תורתו של בנת'ם מניחה שתהליך קבלת ההחלטות האנושי כולל יסוד מובנה של רציונאליות. בדומה לבנת'ם, הוגים מאוחרים כמו הרברט ספנסר ומקס וובר התבססו על עקרונות התבונה והרציונאליות כאבן יסוד קריטית לפיתוחיהם התאורטיים. זאת לאמור: האסכולה הקלאסית שאליה משתייך בנת'ם הולידה את האקסיומה שלפיה מערכת משפט יכולה להרתיע עבריינים או עבריינים בפוטנציה מביצוע עבירות רק אם לא ישתלם להם לעבור על החוק, כלומר: אם העונש יהיה גבוה ועוצמתי יותר מהרווח הצפוי מביצוע העבירה .אולם, המחקר האמפירי מציג תמונה מורכבת יותר.

ניתן ואפשר לומר, כי לאור מורכבותו של הטבע האנושי שלא בהכרח פועל תמיד על פי רציונאל ושכל ישר , אלא גם על פי רגשות, יצרים , לא תמיד אדם כאדם פועל על פי שיקולי רווח והפסד.

הבסיס המחקרי

מחקרו של דניאל נגין (2013) כדוגמא

דניאל נגין, חוקר בכיר באוניברסיטת קרנגי מלון, ( Daniel S. Nagin Deterrence in the TwentyFirst Century.  Daniel S. Nagin is the Teresa and H. John Heinz III University Professor of Public Policy and Statistics at Carnegie Mellon University. ) פרסם ב-2013 סקירה מקיפה בשם “Deterrence in the Twenty-First Century” שסיכמה את מצב המחקר בתחום ההרתעה. עבודתו מהווה בסיס לדוח המכון הלאומי לצדק (NIJ) בארה”ב ומציגה מספר תובנות מרכזיות:

1. וודאות העונש חשובה לא פחות מחומרתו .המחקר מראה בבירור שהסיכוי להיתפס הנשקל על ידי מבצע העבירה, הוא גורם הרתעה חזק לא פחות מאשר חומרת הענישה הצפוייה אם מבצע העבירה ייתפס. זאת מכיוון שפושעים פוטנציאליים מתמקדים בשאלה ב”אם ייתפסו” ולא רק ב”מה יקרה להם אם ייתפסו”.

2. כליאה כאמצעי הרתעה לא יעיל במיוחד. מחקרים רבים מראים כי שליחת אדם לכלא אינה דרך יעילה להרתיע פשיעה עתידית. בתי הכלא עשויים להיות “בתי ספר לפשיעה” שבהם אסירים לומדים אסטרטגיות חדשות לביצוע עבירות.

3. תפקיד המשטרה בהרתעה הוא חשוב ביותר. המשטרה מצליחה להרתיע פשיעה כאשר היא מגבירה את התפיסה המחשבתית של מבצעי העבירה הפוטנציאליים לפיה , האם קיים סיכוי גדול שהם ייתפסו ויענשו.

מחקרים נוספים

מחקרים רבים ומגוונים הן בארץ והן בעולם באשר להשפעות הכליאה על חזרה לפשע  מצאו כי בהשוואה לסנקציות שאינן כליאה, הכליאה לא בהכרח   מפחיתה פשיעה עתידית אלא שהנתונים מצביעים דווקא על חזרתיות אל הכלא, בבחינת דלת מסתובבת.

בנובמבר 2015 פורסם דוח הוועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים , מה שמכונה "דו"ח וועדת דורנר". בראש הוועדה עמדה שופטת בית המשפט העליון בדימוס, דליה דורנר. בין חבריה היו אנשי אקדמיה מתחום המשפט והקרימינולוגיה ונציגים בכירים מאוד של מערכות אכיפת החוק, משטרה, פרקליטות, יועמ"ש, שב"ס, משרד הרווחה, הסניגוריה הציבורית ומשרד האוצר.

הדוח הוא תוצר של דיונים מקיפים שערכה הוועדה, שהוקמה על יסוד החלטת ממשלה בשנת 2011. כתב המינוי הטיל על הוועדה "לגבש המלצות בדבר מדיניות הטיפול והענישה בעבריינים שנגזר דינם"; להציע לממשלה קווים מנחים לגיבוש מדיניות זו "ולהציע דרכים חדשות להתמודד עם עבריינות והטיפול בעבריינים"; וכן, לגבש המלצות להתווית עמדת הממשלה ביחס לחקיקת עבירות ועונשים ו"לבחון דרכים לאמוד עלות ותועלת של דרכי ענישה שונות."

מסקנות הדו"ח הציגו תמונה ברורה לפיה, קיימת מגמת החמרה בענישה החל מאמצע שנות השמונים של המאה העשרים , ובשיעורים עצומים של מאות אחוזים.

ביחס להרתעה קיימים ממצאים מחקריים רבים המלמדים כי החמרה בענישה אינה משיגה הרתעה ועלולה אף לפגוע בהרתעה. אין להסיק מכך שמערכת אכיפת החוק לא יכולה להרתיע ולצמצם התנהגות עבריינות, אך המחקר מלמד כי עליה לעשות זאת באמצעות התייעלות באכיפה והגדלת סיכויי התפיסה של עוברי חוק - ולא באמצעות החמרה בענישה.

חלופות לענישה מחמירה

1. שיפור יעילות האכיפה במקום הגברת חומרת הענישה. מחקרים רבים מציעים להתמקד בשיפור הסבירות לתפיסת פושעים. זה כולל השקעה בטכנולוגיה, הכשרת כוחות משטרה ושיפור שיתוף המידע בין גורמי אכיפה. כדוגמא ניתן לראות למשל את איחוד האמירויות , שנהנים מאחוזי פשיעה אפסיים .ייתכן בהחלט , שהם זכו למקום גבוה במדד המדינות הבטוחות לשנת 2025, בשל מערך מצלמות אבטחה נרחב ביותר בכל רחבי האיחוד , המונע מראש רצון לבצע עבירות, מהחשש המובנה לסיכוי ממשי להתפס.
2. תוכניות שיקום . מחקרים מראים כי תוכניות שיקום יעילות יכולות להפחית באופן משמעותי את החזרה לפשע. זה כולל חינוך מקצועי, טיפול בהתמכרויות וליווי חברתי.
3. צדק משקם. גישות של צדק משקם מתמקדות בריפוי הנזק שנגרם לקורבנות ולקהילה במקום בענישה בלבד. מחקרים מראים כי גישה זו יעילה להפחתת חזרה לפשע.
4. מניעה קהילתית . השקעה בקהילות, במערכת החינוך ובתוכניות לנוער בסיכון יכולה למנוע פשיעה ביעילות רבה יותר מענישה מחמירה לאחר מעשה.

סיכום ומסקנות

המחקרים העדכניים, לצד העובדות הברורות והאמפיריות , כי בתי הכלא הולכים ומתמלאים ולא מתרוקנים, רק מאששים את המסקנה לפיה בתי הכלא לכשעצמם אינם מהווים "מוסד שיקומי". לו אכן היו הם כאלה, היינו מצפים שבתי הכלא יתרוקנו ולא יתמלאו.  לא ראינו שעלייה בהחמרת הענישה, הביאה או מביאה להפחתת פשיעה. לא ראינו למשל, כי עקב עליית מקרי עבירות המין החמורות, השתת עונשים מחמירים יותר, מביאים להפחתת מקרי האונס . זאת רק כדוגמא כמובן, שכן אנחנו רואים גם עלייה מדאיגה למשל בארועי עבירות המתה בכלל ובתוך המשפחה בפרט.

הנה כי כן, אולי הגיע העת סוף כל סוף , להתחיל לחשב "מסלול מחדש" בהתבוננות מניעתית הרתעתית, בהגברת נוכחות משטרתית במוקדים "בעייתיים" , בהוספה משמעותית של מצלמות אבטחה במרחב הציבורי, בהוספת עוד בתי משפט קהילתיים ומתן דגש על חינוך מניעתי עוד במסגרת תוכניות הלימוד בבתי הספר היסודיים. כן, זה עולה כסף ומשאבים רבים, אך אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם אנו מוכנים להמשיך ולשלם את המחירים הקשים של התגברות והחמרת הפשיעה ללא פתרון אמיתי מלבד פתרון סימפטומטי בהרחקת העבריין מהחברה בשליחתו למאסר, שחרורו ממאסר וחוזר חלילה.

 מדינות וחברות הרוצות להפחית פשיעה בצורה יעילה חייבות להשקיע בשיקום, שיפור האכיפה וטיפול בגורמי השורש של הפשיעה.

הדבר אינו אומר שיש להימנע לחלוטין מענישה מחמירה, אלא שענישה צריכה להיות חלק ממערך רחב יותר של אמצעים למניעת פשיעה, כשהתמקדות בלעדית בהגברת חומרת הענישה אינה יעילה ועלולה אף להזיק.

מאמרו זה של עורך דין פלילי אדי אבינועם, לא בא להחליף ייעוץ משפטי.