זה קורה עכשיו! יותר נשים מפחדות בתוך הבית מאז תחילת המלחמה

יש נשים שבשבילן המלחמה לא נשמעת באזעקות אלא מתחילה ברגע שהדלת נסגרת.

את הכתבה הזו לא היה לי קל לכתוב כי לאחרונה אני שומעת יותר מדי נשים אומרות: "אני מפחדת ממנו".

יש מלחמה אחת שמדברים עליה. ויש אחת שמסתתרת בתוך הבית.

מאז תחילת המלחמה, כולנו מדברים על חרדה, על אזעקות, על עניינים כלכליים, החששות וחוסר ודאות. אבל יש מציאות נוספת שקטה יותר, נסתרת יותר, וכואבת לא פחות. ואני מדברת על המציאות של נשים שחיות בפחד - בתוך הבית שלהן.

"זה התחיל בקטן - ואז משהו נשבר"

כמי שמלווה נשים בהליכי גירושין ובבקשות לצווי הגנה, אני יכולה לומר בוודאות: משהו השתנה בתקופה האחרונה. אני שומעת את זה שוב ושוב מהלקוחות שלי.

לפעמים זה לא מתחיל באלימות ברורה .זה מתחיל בהרמת קול, בהתפרצויות זעם, בשליטה, בהשפלות, באיומים מרומזים.

ואז, בשלב מסוים - מגיע המשפט שהופך הכל לברור:

"אני מפחדת ממנו."

לפעמים בלחישה. לפעמים עם דמעות.
אבל תמיד אחרי שמשהו כבר נשבר.

שלושה סיפורים אמיתיים מהשבועות האחרונים:

א׳, אמא לשניים: "בהתחלה זה היה רק עצבים. אזעקות, לחץ, חדשות.
ואז הוא התחיל לצעוק עליי על דברים קטנים.
יום אחד בלי כל התראה מוקדמת זה כבר הפך לדחיפה.
עמדתי שם וחשבתי - איך הגעתי למצב שאני מפחדת ממנו?"

ל׳, בזוגיות של 12 שנים:
" הוא אף פעם לא היה אלים.
אבל מאז המלחמה הוא נהיה אדם אחר. עצבני, מתפרץ.
הוא לא פוגע בי פיזית - אבל אני חיה במתח.
אני כל הזמן דרוכה.
אני מפחדת להגיד משהו לא במקום."

ש׳, בתחילת הליך גירושין:
" זה לא התחיל באלימות.
תמיד היה רצון לשליטה. לביקורת. אך מעולם לא הרים עליי יד. ואז כשאני מגיעה לאסוף את הילד- הוא מוציא את כל התסכולים עליי, פוגע בי, משפיל אותי , דוחף אותי ומכאיב לי ומשתמש באלימות פיזית כלפיי. אני לא מגיבה - אני פשוט קופאת במקום. המומה וכאובה. "אני מפחדת ממנו "- וזה משהו שלא חשבתי שאגיד אי פעם."

אלה לא מקרים חריגים - אלה קולות שחוזרים על עצמם שוב ושוב ביתר שאת לאחרונה.

המלחמה הזאת לא רק בחוץ - ויש מי שמשלמות עליה בגוף ובנפש. כשהמציאות מתערערת - גם האנשים משתנים

נכון שהמלחמה מטלטלת את תחושת השליטה של כולנו. אבל אצל חלק קטן מהגברים, הטלטלה הזו מתורגמת להתפרקות. הכעס יוצא בלי פילטרים והסבלנות נעלמת.
והאדם הכי קרוב (או לפחות זה שהיה עד לא מזמן הכי קרוב) הופך להיות היעד.

וזה השלב שבו נשים מבינות - שהפחד נכנס הביתה.

והן לרוב שותקות - כי "זה לא הזמן"

מה שמכאיב לא פחות, זו השתיקה.

"יש מלחמה עכשיו, אני לא יכולה להתחיל הליך." "אולי זה רק לחץ, זה יעבור." "כולם עוברים משהו."

אבל זה לא עובר.

האלימות לא מחכה שהמלחמה תיגמר.
לפעמים - היא רק מתחזקת.

צווי הגנה: הרגע שבו עוצרים את זה

דווקא ברגע שבו מופיע הפחד הממשי - צריך לפעול.

צו הגנה הוא לא צעד קיצוני. הוא צעד שמציב גבול. בתי המשפט פועלים גם בתקופת חירום, וניתן לקבל מענה מהיר. אבל הרבה נשים לא מגיעות לשם- כי הן לא בטוחות שמותר להן.

מותר להן.
ואסור לחכות לרגע שיהיה מאוחר מדי.

ואני חלילה לא מעודדת הגשת תלונות שווא כ"טקטיקה משפטית". להיפך. אני נגד התופעה הזו. אך, כשיש חשש ממשי וכשיש אלימות צריך לפעול ולא להמתין. כי זה לא "יחלוף" כשתסתיים המלחמה. ואולי אולי זה רק יחמיר.

אני כותבת את זה כי אני שומעת את זה יותר מדי בעת האחרונה

יותר נשים אומרות: "אני מפחדת ממנו." יותר נשים מתייעצות ושואלות אם זה "מספיק חמור".
ויותר מדי נשים מחכות.

אבל פחד הוא לא סימן שצריך להתעלם ממנו.
הוא סימן שצריך לעצור.

אף אישה לא אמורה לפחד מהאדם שאמור להיות המקום הבטוח שלה. גם לא בזמן מלחמה. כולי תקווה שהאלימות נגד נשים תפחת ושלא נידרש להגיש צווי הגנה. אבל חייבים לדבר על זה, חייבים להציף את זה וכל אישה חייבת לדעת שאם היא נמצאת שם- כדאי שתפעל לפני שיהיה מאוחר מדי.

הילה וינטרוב היא עורכת דין לדיני משפחה וגירושין, המתמחה בין היתר בבקשות לצווי הגנה ובליווי נשים במצבי משבר ואלימות במשפחה.

***

כתבה שיווקית בחסות משרד עו"ד הילה וינטרוב; הכתבה נערכה על ידי מערכת Duns 100.