כשרות לערוך צוואה

מנוח ערך צוואה כשיש עדויות לירידה קוגניטיבית, בלבול, בעיות זיכרון וכו'. מתי תהיה הצוואה תקפה ומתי יתערב בית המשפט ויפסול אותה.

הכלל היסודי הוא שכל אדם כשר לביצוע פעולות משפטיות, לרבות עריכת צוואה, אלא אם כשרותו נשללה או הוגבלה בחוק או בפסק דין של בית משפט. הכלל הזה עולה מסעיפים 1 ו-2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962.

פסיקת בתי המשפט קבעה כלל מנחה שחולש על דיני הירושה כולם ולפיו חובה לקיים את רצון המצווה. השאלה המתעוררת בעניין זה היא האם בעת עריכת הצוואה היה המצווה מסוגל לבטא רצון חופשי. האם הבין מה טיבה של צוואה.

בניסיון לצקת תוכן למונחים הללו בתי המשפט קבעו שיש לשאול שאלות עובדתיות כגון: האם בעת עריכת הצוואה היה המצווה מודע להיקף רכושו? האם ידע למי ברצונו להוריש את עזבונו ובאילו חלקים? האם היה מודע לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו?

אלא שעורך הצוואה אינו נוכח כשמתברר ההליך המשפטי בו נדונה התנגדות לקיום צוואה. את רצונו ומודעותו צריך לנסות ללמוד מתוך מסמכים רפואיים, עדויות ונסיבות נוספות בסמוך ככל האפשר למועד בו ערך את צוואתו.

מכיוון שמטבע הדברים אדם עורך צוואה (ואם ערך כמה צוואות, את האחרונה שבהן) במקרים רבים רק בגיל מבוגר יחסית, בדיקת כשירותו במועד עריכת הצוואה מעלה סימני שאלה.

אנשים מבוגרים רבים מגלים סימנים של דמנציה, ירידה קוגניטיבית והפרעות בזיכרון. הטווח של הליקויים הללו נע בין הפרעות קלות שאין להן השפעה על כשירותו לצוות לבין הפרעות חמורות ומתקדמות שבהן ברור שכשירותו בשלב עריכת הצוואה נשללה לחלוטין.

מקרי הביניים, שהם רוב המקרים המתבררים בבתי המשפט, יוצרים "תחום אפור" שיש בו מימד של חוסר ודאות.

גם כשמוגשת לבית המשפט חוות דעת רפואית של מומחה מטעם בית המשפט (בדרך כלל פסיכוגריאטר מומחה) עדיין נותרות שאלות פתוחות שבתי המשפט נדרשים להכריע בהן. לשם כך מוקנות לשופט/ת הדנים בתיק הסמכויות הנחוצות לשם הכרעה ובהן הסמכות לקבל את חוות הדעת או לדחות אותה ולהעדיף ראיות אחרות (עדויות של בני משפחה, קרובים, מכרים, מטפלים, אנשי צוות רפואי או צוותי בתי אבות וכו').

כשצוללים לעומק הניתוח במקרים הללו מגיעים לליבת הבדיקה. בתי המשפט שמים דגש על שני עקרונות מנחים: (א) ישנם מצבים שבהם אדם כשיר בחלק מהזמן ולא כשיר בחלק אחר. הוא חווה "עליות ומורדות" וצריך לבחון מה היה מצבו במועד עריכת הצוואה. כך למשל, חולים המתמודדים עם מחלות נפשיות שכתוצאה מהן בוחן המציאות שלהם נפגם, יכולים לחוות גם תקופות שבמהלכן מחשבתם צלולה והשיפוט שלהם תקין; ו-(ב) לא כל לקות שוללת את היכולת להבין בטיבה של צוואה. כך למשל, אדם יכול להציג ירידה קוגניטיבית כללית שבאה לידי ביטוי בתוצאות מבחנים כגון Mini Mental אך בה בעת לבטא כישורים ניהוליים גבוהים יותר השמורים במידה רבה.

מקרה מובהק כזה ניתן למצוא אצל מצווים שהעדויות לגבי מצבם במועד עריכת הצוואה מראים על ירידה בזיכרון, לפעמים משמעותית, אך בד בבד עם זאת ההתמצאות שלהם בזמן ובמקום והיכולת שלהם לתכנן ולהוציא לפעול "מטלה" של עריכת צוואה תוך הבנת כל המרכיבים הרלוונטיים לה – שמורה במידה שמעידה על כשרותם.

בתיק עזבונות שהתברר בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים (ת.ע. 2843-09-14) עלתה התנגדות לקיום צוואתו של מנוח שהמסמכים הרפואיים שלו הראו פגיעה חמורה בזיכרון. בהערכה שנערכה למנוח על ידי מרפאה בעיסוק בקופת החולים צוין שתוצאות אבחון זכרון תפקודי שלו מובילות לתוצאה המוגדרת כ"ליקוי חריף בזכרון היום יומי" וכי "במבחן הבודק מרכיבי זכרון ניתן לזהות ליקויים משמעותיים בכל מרכיבי הזכרון."

בסיכום ביקור של אותו מנוח אצל רופא סמוך לפני עריכת הצוואה נכתב כי "יש בעיה נכרת של שכחה. אחרי כמה דקות שוכח ששמע דברים...אינו זוכר אם נטל תרופות..".

אך בד בבד עם אלה עלו באותו מקרה גם ראיות לכך שכושר השיפוט של המצווה היה תקין, כי שיקול הדעת שלו היה שמור וכי אף שקיימת פגיעה בזכרון אין פגיעה משמעותית בשיקול הדעת.

בית המשפט (כב' סגן הנשיא מנחם הכהן) מפעיל את המבחנים הבסיסיים ובוחן האם המנוח הבין, בזמן עריכת הצוואה, את מעשיו. האם, בזמן עריכת הצוואה המצווה הבין מה רכושו, למי הוא מוריש אותו ומה השלכות מעשיו.

מכיוון שהתשובה על כך היתה חיובית, בית המשפט אישר באותו מקרה את הצוואה. במילותיו של כב' השופט הכהן: "במועד כתיבת הצוואה המנוח הבין את פעולותיו והיה מודע לתוכן הצוואה. במצב דברים זה, אף אם לאחר רבע שעה שכח המנוח מה עשה אין הדבר אומר כי רצונו השתנה"

הלקח מהאמור הוא שצריך בכל מקרה לבחון לעומק את כלל הראיות. העובדה שמתגלה ליקוי כזה או אחר במצבו הנפשי, הקוגניטיבי או הגופני של המצווה בזמן עריכת הצוואה בהחלט מצריך בירור אך אינו שולל מיידית את כשרות הצוואה.

קיים טווח רחב מאד של מצבים בין כשרות מלאה לבין העדר כשרות משפטית. וגם הטווח הזה עצמו מורכב מכמה וכמה רכיבים שלא בהכרח מצויים על אותה נקודה בסקאלה. שיקול הדעת של בתי המשפט רחב והציווי העליון הוא לכבד את רצון המנוח, ככל שיש רצון חופשי כזה.בית המשפט העליון קבע שצריך לכבד את רצון המנוח גם כאשר מתעורר בנו, במבט ראשון, הרושם שמדובר במצווה שצריך להתעלם מצוואתו. במילותיה של כב' השופטת ארבל בע"א 4377/04: "..הנחה שכזו פוגעת בכבוד המצווה...היא מכרסמת בזכותו על נכסיו, ומבטאת יוהרה ופטרנליזם ... הזכות לקבוע את גורל רכושו עומדת גם למי שתש כוחו ורפה גופו אך מחשבתו צלולה. היא עומדת גם לזה עליו נביט כתמהוני וכחריג כל עוד הוא יכול לגבש רצון עצמאי..".

מאת עו"ד אורן הלפרין , עו"ד מגי הלפרין – מומחים בדיני ירושה, הלפרין, משרד עו"ד

***

כתבה שיווקית בחסות הלפרין, משרד עו"ד; הכתבה נערכה על ידי מערכת Duns 100.