בהיעדר הסכם פרידה מסודר בין בעלי מניות, כיצד נפרדים ומשתחררים מבעל מניות-שותף? למשל, בנסיבות בהן בעל המניות האחר, השותף, מחבל בעסק המשותף על מנת להפעיל לחץ על בעל המניות האחר-שותפו? ואיך מנטרלים את פעולותיו המחבלות של אותו שותף-בעל מניות?

בפרשה אחת שנדונה לאחרונה (תמ"ש 16524-11-20) בית-המשפט בתל-אביב קיבל את עמדתם של באי-כוח התובע, ממשרד איתן לירז ושות', עורכי-דין, ומנע מאחד השותפים - באמצעות צווי מניעה שניתנו במעמד צד אחד - להפעיל לחץ פסול על השותף-בעל המניות השני בדרך של סגירת עסק משפחתי משגשג בתחום הרכב. וכך, משתרשת מגמה, לפיה לא רק שבתי-המשפט מיישמים בשנים האחרונות תקדים שנקבע בבית-המשפט העליון ומאפשרים לבעלי מניות בחברה, שהם שותפים בעסק, לדרוש "הפרדת כוחות" וחלוקת נכסי החברה והעסק כבר בשל אובדן אמון בלתי הפיך בין השותפים-בעלי-המניות; אלא אף לקבל צווים זמניים מתאימים שישמרו על זכויותיהם עד הכרעה בהליך המשפטי בעניין "הפרדת הכוחות" ביניהם.

אנשי עסקים הנקלעים לסכסוך עם מי שאמור להיות האדם הקרוב אליהם ביותר מבחינה עסקית - שותפם לעסק, בעל מניות יחד איתם בחברה - מוצאים עצמם לעתים במבוי סתום. מצד אחד, גם אם הם מבינים כי הגיעה העת להיפרד מן השותף, הם מגלים כי לא הוסכם מראש בינם ובין שותפם על מנגנון מובנה "להפרדת כוחות" וחלוקת נכסי העסק. בה בעת, הם מגלים כי שותפם - מי שעמו הם חולקים לעתים את הכמוסים שבסודותיהם - אינו מהסס להפעיל עליהם לחץ כדי לקדם את טובתו שלו, וזאת על-ידי שימוש ב"קלפי מיקוח" שונים: עיכוב ההיפרדות, הצהרה כלפי חוץ על סירוב להיפרד, הפרת הסכמות עבר לגבי אופן התנהלות העסק ושינוי הסטטוס-קוו העסקי, ואפילו פגיעה בעסק, ההופכת לעתים בעיני שותף זה או אחר לכלי מוצדק במאבקו. כאשר מדובר לא רק בשותפים עסקיים, אלא גם במי שהם בני משפחה, הקושי מתעצם – הן בשל החשש כי הסכסוך יערב בני משפחה נוספים, הן בשל הרתיעה הטבעית מלנקוט כנגדו בהליכים משפטיים. כאשר השותפים הם בעלי מניות באותה חברה, ובהיעדר הסכם היפרדות מסודר, נראה כי לא ניתן להיחלץ מהמבוי הסתום.

בפרשה אחת שנדונה לאחרונה, ברקע סכסוך קשה שנתגלע בין שני אחים, בעלי מניות בחלקים שווים בחברה, שהעסק שניהלו יחדיו בתחום הרכב, במשך עשרות שנים שגשג ופרנס את משפחותיהם היטב, ואף אפשר להם לממן רכישת מקרקעין ונכסים רבים - הודיע אחד מבעלי המניות-השותפים, בעיצומו של משבר מגפת הקורונה, כי לא יאפשר עוד את פתיחת העסק עד אשר השניים יגיעו להסכמה ביניהם לגבי מתכונת היפרדות מסוימת שבה חפץ. אותו שותף אף הגדיל עשות וחסם - לרבות באורח פיזי - את הגישה לעסק.

באותה פרשה פנה אחד מבעלי המניות לבית-המשפט, והגיש תובענה להפרדת כוחות ופירוק השותפות העסקית בטענה עיקרית לאובדן אמון בין בעלי המניות-השותפים לעסק; ולצידה בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני שימנע את המשך חסימת העסק. התובענה והצו הזמני שנתבקשו בוססו על תקדים משפטי משנת 2015 - הלכת אדלר נ' לבנת (ע"א 8712/13), שעיגנה סופית במשפט הישראלי את התפישה כי גם בחברות שהן "מעין שותפות" במהותן, ולא רק בשותפויות ממש, אובדן אמון בין בעלי המניות (הם ה"שותפים") עשוי כשלעצמו להקים טענת קיפוח, המאפשרת מצידה קבלת סעד של "הפרדת כוחות" בין בעלי המניות. המדובר בחידוש מכיוון שבדיני החברות בעבר רק קיפוח ממש של בעל מניות בידי בעל מניות אחר אפשר לקבל סעד כאמור.

עו"ד איתן לירז (צילום:  יח"צ)
עו"ד איתן לירז | צילום: יח"צ

ואומנם, עם הגשת התביעה הוציא בית-המשפט צו מניעה ארעי, אשר אסר על הנתבע לסכל את פתיחת העסק בכל דרך שהיא, בין בעצמו ובין באמצעות צדדים שלישיים, והעסק נפתח מחדש.

* עו"ד איתן לירז הוא השותף המייסד של איתן לירז ושות', משרד עורכי-דין, המתמחה בליטיגציה מסחרית, וליטיגציה מסחרית בין-לאומית; עו"ד פרופ' יעד רותם הוא שותף במחלקת הליטיגציה במשרד. המחברים ייצגו את התובע בהליכים המתוארים (ביחד עם עו"ד רפי יולזרי, ועו"ד יובל לבבי).