נפרדנו - אבל הוא עדיין צופה בסטורי שלי

פעם, כשנפרדו – נפרדו.
היו מחזירים מפתח, אולי מברכים לשלום, שורפים מכתבים או שומרים מזכרות בארון גבוה.
היה ברור: נגמר.

אבל היום?
הפרידה ממשיכה הרבה אחרי שהלב עזב.
היא מתקיימת על המסך, באפליקציות, בהתראות.
בסטורי שהוא ראה, בתמונה המשותפת שקפצה לך פתאום בגוגל, באירוע פייסבוק שבו היא סומנה.

זה לא תמיד מכאיב בגלוי.
לפעמים זה סתם מציק, כמו עקיצה קטנה.
אבל לאט לאט – זה מצטבר.
והשאלה היא: איך משחררים קשר – כשכל העולם הדיגיטלי משאיר אותך מחוברת?

הלב אולי המשיך – אבל הטכנולוגיה לא

הילה, אם לילדה בת 7, סיפרה לי בגישור:
"אני לא עוקבת אחריו, אבל כן בודקת אם הוא ראה את הסטורי שלי. למה? אפילו אני לא יודעת.
זה כאילו אני רוצה לדעת שהוא עוד רואה אותי.
ובאותו זמן – אני רק רוצה להפסיק לחשוב עליו."

פרידה בעידן הדיגיטלי היא כמו ללבוש בגד שכבר לא מתאים – אבל להשאיר אותו בארון, למקרה שאי פעם תחזרי אליו.
הוא כבר לא מחמיא, כבר לא נעים, אבל את לא לגמרי מסוגלת להוציא אותו.

וזה לא רק רגשי. זה גם פרקטי:

• חשבונות גוגל משותפים
• קבוצות וואטסאפ של המשפחה
• תיקיות דרייב על הילדים
• תמונות באלבום המשותף
• גישה ליומן המשפחתי
• היסטוריית שיחות בווטסאפ

אפילו כשנפרדת – הוא עדיין שם.
והמרחב הדיגיטלי, שאמור להיות ניטרלי – הופך לזירה טעונה.

הסקרנות שלא מרפה

זה מתחיל מתמונה.
פתאום מישהי חדשה לידו.
או סטטוס משעשע שהוא העלה – והוא הרי לא היה טיפוס של פייסבוק.

והלב נדרך.
מי היא?
האם זו בת הזוג החדשה?
האם הילד שלי כבר פגש אותה?

והשאלות לא נשאלות בקול. הן שותקות בתוך הראש, מתנגנות כמו שיר שחוזר בלופ.
ולפעמים, הן מלוות באשמה:
למה אני עדיין בודקת אותו? למה זה עוד חשוב לי?

ביקורת, השוואה וקנאה שקטה

גם כשהקשר נגמר מרצון – קשה לראות את השני מתאושש "מהר מדי".
למה הוא נראה פתאום כל כך רגוע?
איך היא יוצאת כל הזמן למסעדות?
למה הוא מטייל בזמן שאני עם הילד חולה?

ההשוואה חודרת בלי רשות.
והפרידה, במקום להיות תהליך שמוביל להקלה – הופכת לשדה של תחרות שקטה.

מתי צריך לשחרר?

הרבה פעמים השאלה לא פשוטה.
מתי זה "סתם לצורך תיאום" – ומתי זו אחיזה?
מתי זה "למען הילדים" – ומתי זה כי קשה לנו לראות אותו נעלם לגמרי?

בדיוק בשביל זה – נדרש תהליך של פרידה דיגיטלית מודעת.
לא ניתוק אוטומטי, לא חסימה מתוך כעס – אלא בדיקה אמיצה:
מה משרת אותי, ומה שואב ממני אנרגיה?

איך מתמודדים עם ההצפה?

להכיר ברגש – בלי לשפוט אותו

קנאה, סקרנות, געגוע, כעס – כולם רגשיים אנושיים.
מה שחשוב הוא לא אם את מרגישה – אלא מה את עושה עם זה.

שאלי את עצמך:

• למה אני בודקת?
• מה אני מחפשת?
• מה קורה לי אחרי שאני רואה?

ההכרה ברגש מחזירה לך שליטה.

יצירת גבולות דיגיטליים מחודשים

• יציאה מקבוצות משפחתיות שכבר לא משרתות
• הסרת גישה לתמונות, קבצים, יומנים
• שיתוף חדש ומודע של מידע על הילדים בלבד
• ניטרול התראות, ביטול מעקב או השתקת פרופילים
• חסימה רכה – לפעמים זמנית – כדי לאפשר החלמה

הגבול הטכני – שומר גם על הגבול הרגשי.

לא להיבהל מהניתוק – הוא לא מוחק את הקשר

יש חשש שהסרת גישה היא פעולה קיצונית.
אבל בפועל, היא דווקא מאפשרת להפריד את ההיסטוריה מההווה.
הילדים זקוקים לשני הורים – אבל הם לא זקוקים שתמשיכו להיות זוג דיגיטלי.

לעצב מחדש את נוכחותו בחייך

זה לא רק אם לחסום או לא.
זה גם איך את רוצה שהוא יתקיים בנוף שלך:

• האם חשוב לך להישאר בקשר מתואם, אבל מוגבל?
• האם מתאים לך לחשוף חלקים מחייך החדשים – או לשמור אותם לעצמך?
• האם יש שיחות שצריך להעביר לאימייל רשמי במקום לווטסאפ יומיומי?

כשאת בוחרת – את מפסיקה להיגרר.

ולמה זה כל כך חשוב?

כי ברגע שתצליחי לייצר שקט במרחב הדיגיטלי –
הגוף שלך יוכל לנשום.
המחשבות יתפנו למה שכן קורה עכשיו.
והלב?
הוא יוכל להתחיל לזכור מי את – גם בלי ההשתקפות שלו במסך.

סיכום: פרידה שלמה כוללת גם את המסך

• פרידה רגשית לא מספיקה אם הקשר נשאר פתוח בדיגיטל
• שחרור גישה, סינון תכנים והתנתקות הדרגתית – הם פעולות של חמלה עצמית
• הסקרנות, הקנאה והביקורת – כולן טבעיות, אבל לא חייבות לנהל אותך
• את מחליטה מה יישאר בארון – ומה את סוף סוף מוציאה החוצה

וביום שבו תפסיקי לבדוק אם הוא ראה את הסטורי – תדעי ששלב חדש התחיל.

מאת דגנית אלישיב, עו"ד ומגשרת, מלווה זוגות בהליכי פרידה