"מי שעבר את המכשולים לקבלת היתר מגלה מכשול נוסף באתר הבנייה: אין מי שיבנה"

שלוש שנים אחרי שעצירת כניסתם של עובדים פלסטינים טלטלה את ענף הבנייה, המחסור בכוח אדם עדיין מורגש באתרי העבודה. רשות האוכלוסין וההגירה דיווחה בנובמבר 2026 כי בענף מועסקים כ-93 אלף עובדים זרים, לעומת כ-30 אלף לפני המלחמה. למרות הגידול, לפי הערכות עדיין חסרים לענף כ-20 אלף עובדים. הפער המדובר מקשה על קבלנים לאייש אתרי בנייה, מאט את קצב העבודה ומאריך את משך הבנייה. לאור זאת, ההשלכות של התהליכים הללו עשויים להיות הגדלת עלויות הפרויקטים ודחייה במסירת הדירות.

עו"ד שיר סלע, מנכ"לית Global Bridge לחיבור בין מעסיקים לעובדים זרים, מסבירה בהקשר זה כי "המחסור בעובדים זרים בענף הבנייה הפך לאחד החסמים המרכזיים המעכבים את פעילות הענף ופוגעים ביכולתו להגדיל את היצע הדירות. מאז פרוץ המלחמה והפסקת כניסתם של עשרות אלפי עובדים פלסטינים לאתרי הבנייה, נוצר פער עמוק בין צורכי הענף לבין כוח האדם הזמין בפועל. למרות הרחבת המכסות והניסיונות לגייס עובדים ממדינות נוספות, המחסור עדיין נאמד בעשרות אלפי עובדים. הבעיה אינה נובעת רק מהיקף הגיוס, אלא בעיקר מהפער בין ההיתרים והמכסות שמאשרת המדינה לבין מספר העובדים שמגיעים לישראל ומשתלבים בעבודה. הליכי גיוס ואישור ממושכים, חסמים בירוקרטיים, קשיי קליטה ומגבלות על מעבר עובדים בין מעסיקים מונעים ניצול יעיל של כוח האדם הקיים.

"נדרשת תוכנית ממשלתית"

לדברי סלע, "עבור הקבלנים והיזמים, המשמעות היא שיבושים ברצף הביצוע, התארכות לוחות הזמנים, עלייה בהוצאות המימון וקושי לעמוד בהתחייבויות לרוכשי הדירות. הפגיעה קשה במיוחד בקבלנים קטנים ובינוניים, שכושרם לספוג עיכובים ועלויות בלתי צפויות מוגבל. מעבר לנזק המיידי, חוסר הוודאות מקשה על תכנון פרויקטים חדשים ועלול להוביל לדחיית התחלות בנייה ולהחרפת המחסור בדירות בשנים הבאות. לכן, הגדלת מכסות העובדים לבדה אינה מספקת. נדרשת תוכנית ממשלתית שתטפל בכל שרשרת הגיוס וההעסקה, החל מהרחבת מסלולי ההבאה הפרטית וקיצור הליכי הבאת העובדים ועד להסדרת מנגנון גמיש ומפוקח למעבר בין מעסיקים, תוך שמירה על זכויות העובדים. במקביל, יש לקבוע יעדים ברורים ולפרסם נתונים שוטפים על מספר העובדים שנקלטו בפועל. הצלחת המדיניות צריכה להימדד במספר העובדים המקצועיים המועסקים באתרי הבנייה, ולא במספר ההיתרים שהונפקו. אחרת, המחיר ימשיך להתגלגל מהקבלנים אל רוכשי הדירות והמשק כולו".

"להפסיק לבקש מהמדינה טובות"

עו"ד אורלי מנדלסון טולדנו, מייסדת ובעלים של פירמת אורלי מנדלסון ושות', מצביעה על השלכה חמורה נוספת של אותו מחסור. לדבריה, גם מי שכבר הצליח לעבור את מסלול המכשולים של ההיתרים מגלה שהמכשול הבא מחכה לו באתר הבנייה: אין מי שיבנה. בכל חוזה לרכישת דירה חתומים שני צדדים, אבל את מועד המסירה קובע צד שלישי שלא חתום עליו: המדינה. מנגנוני התכנון והרגולציה מעכבים את ההיתרים. המדינה קובעת כמה עובדים ייכנסו לארץ, ובאוגוסט האחרון היא הקפיאה בהודעת מייל את גיוס העובדים לענף ונכון להיום טרם אישרה את בקשת מנכ"ל הבינוי והשיכון להגדיל את המכסה בעוד כ-20 אלף עובדים נוספים במסלול הפרטי. ובכל זאת, כשהדירה מתעכבת, הרוכש תובע את הקבלן, והמדינה יושבת בצד. השנה התחילו לבנות כ-80 אלף דירות, אבל רק כ-60 אלף יושלמו, ומשך הבנייה הממוצע עומד על כ-37 חודשים. הפער הזה הוא לא כישלון של קבלנים. זה כישלון ממשלתי שמגולגל לסכסוך פרטי בין קבלן לרוכש".

עוד מציינת מנדלסון כי "בג"ץ כבר קבע שאין זה תפקידו להכתיב לממשלה מדיניות, ושכל תיק ייבחן לגופו. אז אני מציעה להפסיק לבקש מהמדינה טובות, ולהתחיל להחיל עליה את אותו כלל שהיא מחילה על הקבלנים. חוק המכר מחייב קבלן להבטיח לרוכש את הכספים ששילם. הגיע הזמן למה שאני מכנה "ערבות מדינה". היתר בנייה צריך לבוא עם התחייבות של המדינה לכוח האדם שנדרש כדי לבנות לפיו. ואם המדינה לא עומדת בהתחייבות, היא תשלם את פיצויי האיחור, ולא הקבלן או הרוכש. מדינה שתשלם על כל חודש עיכוב תגלה מהר מאוד שאפשר לאשר מכסות ולקצר בירוקרטיה".