1. איך יודעים שהטבע חוזר לעצמו בישראל של אחרי ה-7 באוקטובר? השיח המוזיקלי השבוע היה (שוב) סביב כן סולד אאוט/לא סולד אאוט. הכל התחיל כשאייל גולן הכריז על מופע בלומפילד, ואז על עוד אחד ואז על עוד אחד - כרגע הוא "במשא ומתן על מופע חמישי". ההודעה שיצאה מטעמו הייתה תחת הכותרת "היסטוריה".

    לאלמוג שריד, מנהל המופע של נועה קירל בפארק, שהביאה לדבריו כ-130 אלף איש, זה צרם, והיה לו חשוב לדייק: "כל הכבוד לאייל גולן על ההישג המרשים, אבל רק לשם הדיוק, השיא הישראלי שקבענו במופע של נועה קירל בקיץ האחרון עם 130 אלף כרטיסים מכורים לא נשבר". שריד עשה שתי טעויות: קודם כל, לא מאיימים על אמן ים תיכוני עם אגו וכבוד, בעיקר כי זה רק מדליק את קהל המעריצים שעכשיו כנראה ימלא לא רק את ההופעה חמישית, אלא גם את השישית אם היא תיפתח.



    שנית, שריד פוגע בעיקר בנועה קירל, אותה אחת שניסה להגן על כבודה: זה לא סוד שהתדמית של כוכבת הפופ הישראלית נמצאת בתקופה קצת פחות טובה. התביעה מול טיקטוק, שנגמרה בשיתוף פעולה מרשים, כנראה חשובה מאוד מבחינה אסטרטגית למותג נועה קירל, אבל גם המעריצים שלה לא הבינו כל כך מה היה דחוף. הדבר האחרון שהיא צריכה זה שהקהל יחשוב שהיא מתקטננת על כבוד. 

    עם כל הכבוד לאייל ונועה, המעריצים של טונה ורביד דואגים להזכיר שסדרת ההופעות בלייב פארק אמנם הביאה "רק" 90 אלף אנשים - אך ללא מאות כרטיסים שנמכרו לוועדים או הנחות דרך חברות האשראי. גם יח"צ לא היה שם. פוסט באינסטגרם, בזה הסתכם הקידום להופעות. במקרה של אייל גולן, אם זה יגמר ב-150 אלף יהיה קשה לגמד את ההישג גם אם יתברר שנניח ו-40 אלף כרטיסים נמכרו לוועדים. במקרה שלו, הוא יצטרך להתמודד עם המבקרים שדואגים להזכיר את נ' וט'.



    זו אולי דעה לא פופולרית, אבל באיזשהו מקום, משמח שהוויכוחים האינטרנטיים האלה מתקיימים, לפחות מצד המעריצים שרבים איזו הופעה הייתה גדולה יותר. אני מקווה שהצעד הבא שלהם יהיה לריב על "אלבום השנה". ככל שהמוזיקה תהיה העיקר, זה אומר שנקרא פחות על הקמפיינים או הרכילות שבחייהם של האמנים.
  2. וידוי: מעולם לא הצלחתי להתחבר למוזיקה של נגה ארז. משהו בהפקה, בהייפ התקשורתי, אפילו בדמות - פשוט לא עבד לי. או שזה לא דיבר בשפה ובתרבות שלי, או שהרגיש לי שחסרה שם חתיכה קטנה של אופי לצד כל המגניבות והאטיטיוד. ואז, לפני כשבוע, היא הוציאה את COME BACK HOME, תחת אטלנטיק רקורדס, עם מסר שאי אפשר להתבלבל לגביו (לפחות כשיודעים שארז היא ישראלית): זה שיר על החטופים.

    בלי חליפות האוברסייז, על ביט רגוע בשילוב סמפול של "כמה טוב שבאת הביתה" (שבחכמה רבה לא חוזר לאורך כל השיר ונשחק, אלא מופיע לעשר שניות), ארז מצטרפת לרשימה קצרה מאוד של אמנים שהצליחו לייצר מוזיקת פוסט 7 באוקטובר שנשמעת לא מאולצת. וכן, גם מגניבה.


  3. זה כבר לא מעט זמן שאני מלא בייסורים שלא כתבתי על באלישג בזמן אמת (כלומר כש"גנזב" התפוצץ בשטח). הראפר הנתנייתי פרץ בשנה שעברה עם להיטי דריל שלא משאירים יותר מדי מקום לספק - הוא שר את מה שהוא חי: משטרה, עסקאות סמים, אלימות. עכשיו הוא משחרר את "עוד אחד" יחד עם עוד ראפר שצץ משום מקום, אל סי איי, שהצליח לצבור ויראליות בטיקטוק עם כמה ורסים מרשימים.

    זה לא מפתיע שבתקופה שבה היפ הופ הפך להיות הכי מיינסטרים שיכול להיות, יצוצו אמנים שמייצגים את ההפך הגמור ויהיו כמה שיותר גולמיים ומלוכלכים, בקטע טוב. אל תבנו על קמפיין או פרסומת על בסיס השירים של שני הראפרים האלה. יותר על הופעות במועדונים שחצי מאיתנו לא מכירים את השמות שלהם, והתפוצצות בסטרימינג.