תמיד תפסתי מעצמי בחורה מחוספסת למדי. אחת ששומעת פי.ג'יי הארווי וקים דיל. איך זה מסתדר עם האזנות לא מועטות אי אז בניינטיז ל"Siren" של הת'ר נובה ול"Fumbling Towards Ecstasy" של שרה מקלכלן? זה לא. אבל הלב רוצה מה שהלב רוצה, ולשלי היתה נטייה רכרוכית וחיבה להת'ר נובה.
20 שנה אחר כך היא מגיעה להופעה בבארבי, והלב מושך גם לשם. והיא – עדיין נראית כמו לפני 20 שנה. כמו אמא של בארבי, אבל אמא ממש צעירה, לא בת 48 כמו שהיא. כנראה הגנים הברמודיים-קנדיים האלה זה משו. שערה בלונדיני מתנפנף מעל עצמות לחיים מושלמות, אף קטן ומחודד, גפיים דקיקות וגיטרה.
מול קהל תומך (במפתיע היו שם לא מעט גברים, הייתי בטוחה שלא נפגוש אפילו בנושא טסטוסטרון אחד) ערסלה אותנו הת'ר במשך שירים ארוכים וענוגים. למעשה, ההופעה מיאנה להסתיים וארכה כמעט שעתיים. קיבלנו ביצועים מכל אלבומיה – כמובן שמשני המוצלחים שבהם, "Oyster" ו"Siren", שזכו למרב ההתרגשות, וגם כמה מאלבומה החדש "The Way It Feels", הסיבה לסיבוב ההופעות הזה שנחתם בבארבי.
- ה"עינביות" זועמות על ג'יין בורדו
- בנו של ניק קייב היה תחת השפעת LSD במותו
- "התרגלתי שמשווים אותי לאדל": ראיון עם סם סמית'
המתיקות האינהרנטית שלה, המחמאות שהרעיפו עלינו היא ושני נגניה (שתפעלו כלי הקשה, צ'לו, בס ואקוסטית), קולה המלאכי ותנועותיה השבריריות הסבו לנו לא מעט הנאה, אבל זה לא כל מה שצריך לצלוח מופע עמידה בבארבי. היו דרושים בעיקר כיסאות מרופדים (בכל זאת שירי ערש ונצפו נמנומים בקהל), תזמורת תומכת (הצ'לו היה כל כך יפה, אם רק היו עשרה ממנו) ורמקולים שעובדים כמו שצריך (אחד נשנק בקול גדול במשך חצי הופעה והטריף את כל הצד השמאלי של האולם).
אבל מה ממש היה חסר? הלהיט היחיד שלה, "Walk this World", זה שהפך אותה לסופר נובה, זה שמכירים כאן יותר מאת שמה. היא לא קראה לנו ללכת איתה את העולם גם באף אחד משלושת ההדרנים שעלתה לשיר, וזה היה, איך לומר, בעיקר מפתיע. כמו שמרדית' ברוקס לא תשיר את "I'm a Bitch"; כמו שאנוק לא תשיר את "Nobody's Wife"; כמו ששריל קרואו לא תשיר את "All I Wanna Do Is Have Some Fun", הבנתם. אבל הבלגנו. אנחנו נשים חזקות ועצמאיות ויכולות לשמוע אותו ביוטיוב בדרך הביתה. גם הולך.