לא תכננתי ללכת להופעה של קלקסיקו אמש בתאטרון גשר בתל אביב. בפעם הראשונה שחבורת הפולק- אינדי לטינו רוק הגיעה לישראל, ב-2009, יצאתי מההופעה נפעמת. גם בפעם השנייה כשהגיעו היה טוב, אפילו טוב מאוד. למרות זאת ועל אף התחושה מחממת הלב שיש להקות שאוהבות אותנו וחוזרות לכאן שוב ושוב, הרגשתי שהספיק לי. תוסיפו לכך את האירועים הנוראיים בפריז בסוף השבוע האחרון, והופעת מוזיקה לא הייתה בתכנון שלי הקרוב שלי. אבל החיים הם אוסף של רגעים לא צפויים ופשוט יצא ככה שהלכתי. ואיזה יופי שיצא.
הערב התחיל בחימום ענוג ומקסים של לולה מארש (מי שילך להופעה הערב בבארבי יזכה ליהנות מלירון עמרם והפנתרים), וב-22:08 בדיוק עלו קלקסיקו לבמה. ההופעה התחילה באווירה עם ניחוח מקסיקני באיטיות עם השיר “Trigger”. מיד המשיכו חזק עם "Falling from the sky" המעולה מהאלבום האחרון, ועם "Cumbia de Donde” הגלגלצי שמילא את האולם באווירה שמחה. פתאום כל הקונספט של הופעת ישיבה נראה קצת פחות הגיוני.
אבל אז ההילוך ירד עם "Two Silver Trees”, וההופעה ממשיכה לשייט לה בנעימים אך ללא שיאים מיוחדים, עם שירים מתשעת האלבומים של הלהקה. ב-"Sonic Wind" החצוצרה טורדת מנוחה, ב-“Tapping on the Line” האקורדיון הוא האחראי הראשי לאווירה הנעימה והביצוע ל- "Fortune Teller" פשוט יפיפה. בין לבין הם מודים לקהל ומספרים שהם שמחים לחזור לפה והכל בצניעות ופשטות מחויכת. הם נותנים ביצוע קודר, אפל ומוצלח ל –"World Undone" עם סולו של דפדרו, חביב הקהל.
- לורד שרה עם פלייבק? "בחיים לא"
- מסע שורשים: שי לי עטרי שרה גלי עטרי
- עולם המוזיקה מתאבל על ליל הטרור בפריז
למרות שהאווירה מאוד נעימה וכובשת כשמתחילים להתנגן הצלילים הראשונים של "Alone Again or”, הקאבר המוצלח שעשו ללהקת Love, אני שומעת את עצמי פולטת בקול רם "סוף סוף". גם על הבמה פתאום מתרחש איזה קסם מלא בהתעוררות ושמחה. משהו נפתח על הבמה עד שאפילו ברוח שטות - שני נגני החצוצרה עושים זוג או פרד כדי להחליט מי מצטרף ראשון עם סולו. נראה שהקהל שמסביבי מרגיש דומה, ולאט לאט כולם נעמדים על רגליהם ונשארים לעמוד גם ב–"Crystal Frontier".
אחרי השיא הזה, כשפתאום זה ברור שהגרוב הזה היה חסר עד כה, החבורה יורדת מהבמה וחוזרת לקול תשואות הקהל עם "Roll Tango", שיר עם ניחוח הטורקי. הם ממשיכים ומפתיעים עם קאבר מושלם ל- "The One I Love" של REM. הדובדבן שבקצפת שמשאיר טעם של עוד לסיום הוא "Güero Canelo" והחיוכים של הקהל נמתחים מאוזן לאוזן.
ההופעה של קלקסיקו היא לא הופעה בלתי נשכחת, אבל יש בה רגעים נפלאים. ואם כבר אמרנו שהחיים הם אוסף של רגעים בלתי צפויים, אז כדאי לבחור באלו שלפחות בכאן ועכשיו יעשו לכם ממש נעים. ואם כבר נעים מה יותר טוב מכך שהרגעים האלו ילוו בחצוצרות מריאצ'י?