איתי פרל מוציא את האלבום "מסע בלוז", שהחל במסע בלוז אמיתי ברחבי הארץ, עם הופעות קטנות בדרכים, ממקום למקום, עם הגיטרה. פרל השכיר את הדירה לחודשיים ויצא לדרכים, מפיץ את התורה שלו ואוסף חוויות.
האלבום עצמו הוא חובה למי שאוהב בלוז, בלוז ישראלי במיוחד, והשפעות משיקאג-בלוז. פרל, שנעזר בגיטריסטים אלופים כמו אביב בן עזרא ויניב דדון, מצויד בקולו החם והעמוק, מגיש כאן צלילה אמיתית ונאמנה אל מעמקי הז'אנר. זה לא שהוא המציא משהו בבלוז שהוא לא עשו לפניו - הוא פשוט עושה את שלו ועושה את זה יפה ובטוב טעם, מוסיף עוד יצירה בשרשרת אליה שייכים יוצרים כמו דני ליטני, אפרים שמיר, שלום חנוך ורוני פיטרסון.
יש באלבום הזה כל מה שבלוז במיטבו יכול להציא - אהבה, חיפוש, שירים של האדם הקטן מול הממסד והעולם, יום יום קשה, חוכמה, צניעות, תשוקה ונחמה. ואחרי שכבר טעמנו את "לא בידיים שלך", יצא עכשיו האלבום כולו ומתוכו מומלצים בחום "בלדה לחילוני החרד" ו"ת'מבין מה אני אומר".
יש פה נטייה חזקה לבוב דילן, יש טקסטים שממשיכים את יונתן גפן במיטבו בסבנטיז, בתוכניות כמו "שיחות סלון", יש כאן שירים שמתחברים חזק למחאה החברתית של הקיץ שעבר (ולזו שתבוא בקיץ הקרוב). אולי איתי פרל, בדרכו הצנועה, יתרום כמה רצועות לפס-הקול שלה, למשל את "אזרח סוג ז'".
מסתכל החוצה
אנחנו ב-2012 ומסע בלוז בשירים כמו "דרומה" הוא הדבר האחרון שהיית מצפה ממוזיקאי צעיר (עדיין) שרוצה להיות מעודכן. אבל איתי פרל, מראשית דרכו ועד היום, הלך בדרך שלו. כמו כולם הוא התחיל בשירים על אהבה באלבומים כמו "נשים", אבל שיתוף הפעולה עם דנה ברגר החזיר אותו לצפת והיה פרק א' מכובד במסע החיפוש העצמי.
"מסע בלוז" הוא הפרק הנוכחי, וכאשר מאזינים לאלבום הזה נדמה באותו שהוא הדבר הכי הכי נכון. כי בניגוד למסעות חיפוש אחרים של מוזיקאים ישראלים בני גיל דומה ומאותה סביבה חברתית (לא חשוב שמות) פרל לא מסתכל כאן רק על עצמו פנימה ועל יחסיו עם המין השני, אלא גם על המדינה שבה הוא חי, על המצב המעצבן שלה, ושר על זה בתבונה ועם המון כוונה טובה ואמת. אם היה לי כובע הייתי מסיר אותו בפני פרל. אם היה לי וויסקי הייתי מזמין אותו לדרינק. אם הייתי בחורה הייתי עושה לו דברים אחרים. בכל מקרה הוא שווה לייק רציני מכל מי שרוק ובלוז ישראלי יקרים לליבו.
*מופע השקה בבארבי תל אביב ב-21 במרץ. אורחים: תמר אייזנמן, אביב בן עזרא, עוזי רמירז.