פסטיבל "Picnic" הבטיח רבות, ועד עתה הצליח איכשהו גם לקיים. הערב הראשון של הפסטיבל סיפק חוויה מוזיקלית טובה, כאשר אפילו הביטול של ה-gorillaz sound system, וה- Klacksons לא הצליח לפגום בהנאה של אלפי רוכשי הכרטיסים, בעיקר בשל העובדה שהמופע המרכזי של הערב, Placebo, היו וגם נתנו בראש.
תרופת דמה
בתשע וחצי בדיוק, לצלילי שאגות הקהל, עלו סטפן אולדסל (בס), סטיב פורסט (תופים) ובריאן מולוקו (גיטרה ושירה) לבמה, מחוזקים בכנרת, גיטריסט וקלידן. לצערם של המעריצים הותיקים של הלהקה, או כאלה שסתם לא אוהבים את אלבומם האחרון "Battle For The Sun", פלסיבו בחרו לנגן 9 שירים ממנו, כמעט חצי מ-20 השירים שנוגנו סך הכל בהופעה. נכון שזהו הסט הכמעט קבוע שהם מנגנים בסיבוב הנוכחי, אבל כשמגיעים בפעם הראשונה לישראל, לקהל שמחכה לכם כבר שנים, למה שלא תחרגו קצת ותתנו יותר להיטים?
הם פתחו עם שלושה מהחדש: For What Is Worth, Ashtray Heart ושיר הנושא ששלהב את הקהל. בשיר הרביעי חזרו פלסיבו לאלבומם המצליח משנת 2003 Sleeping With Ghosts וניגנו מתוכו את שיר הנושא בעיבוד חדש, כאשר בסוף השיר משחרר מולוקו עקיצה ואומר "אנחנו לא פחדנו לעלות על המטוס ותאמינו לי אני שונא לטוס", אמירה שזכתה לתגובות חמות מצד הקהל.
אחרי הבלדה היפהפיה Follow The Cups Back Home (מאלבומם Meds מ-2006) הגיע זמן הלהיטים. Every Me, Every You גרם לקהל להשתולל וזו הייתה רק ההכנה ל- Special Needs , הלהיט הגדול ואולי השיר המפורסם ביותר של הלהקה בארץ (ותודה לפרסומת של פוקס).
סיבוב פרסה בשיא הכיף
ואז, בשיא הכיף, עשתה פלסיבו סיבוב פרסה וניגנה ברצף לא פחות מחמישה שירים מהאלבום האחרון שלה:Breath Under Water, Julien, The Neverending Why, Bright Lights, The devil in the details. שירים אלו, טובים ככל שיהיו, תפסו את מקומם של הלהיטים הבאמת גדולים של הלהקה, שחסרונם בפירוש העיב על ההופעה. שירים כמו This Picture, Nancy Boy, English Summer Rain והקאבר המושלם ל-Running up the hill של קייט בוש בלטו בחסרונם (את Pure Morning, אחד הלהיטים הגדולים שלהם, הלהקה הודיעה מראש שלא תנגן).
הקהל, שהיה צמא ללהיטים, קיבל אותם בחלק האחרון והטוב ביותר של המופע. זה התחיל עם השיר המצוין Meds שהושר תחילה על ידי מולקו כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה בלבד, מה שהביא להתפוצצות אנרגיה אדירה בפזמון, כשכל הלהקה הצטרפה. הקהל, שהחל לנמנם מרוב שירים חדשים, חזר שוב לחיים כשהלהקה המשיכה עם הלהיטים Song To Say Goodbye , Special K (שנעצר לדקה בגלל תקלת סאונד, וכבר נשמעו מסביב קריאות בסגנון "מה אתם, מטאליקה?"), והביצוע הטוב ביותר של הערב The bitter end, שהרעיד את גני התערוכה ואחריו ירדה הלהקה מהבמה.
סוג של החמצה
בהדרן ניגנה הלהקה שיר חדש בשם Trigger Happy (מחווה לאפי טריגר?) ושני להיטים גדולים בדמות Infra Red הנהדר ו- Taste In Man האלמותי, שסגר את ההופעה אבל השאיר טעם של עוד. זו היתה הופעה מקצועית ומהנה, חוויית רוקנ'רול שהקהל הצעיר ייקח איתו עוד הרבה זמן.
עם זאת, המחסור בכל כך הרבה להיטים מהעבר העיב על ערב שיכול היה להיות מושלם. הופעה שהיתה יכולה להיות ענקית, וכזו שתיזכר לעוד הרבה שנים, הפכה למופע טוב, אבל לא הרבה יותר מזה. סך הכל ההופעה של פלסיבו משקפת פחות או יותר את הקריירה של הלהקה הזו - טובה אך מוחמצת, ואת זה אני אומר כמעריץ מושבע שלהם עוד מהאלבום הראשון.