מה מקומו של אדריכל בתוך עיר המורכבת מכל כך הרבה מתכננים? בבתי הספר לאדריכלות מלמדים שלאדריכל ראוי יש את האמת שלו ואת היצירה שלו והיא תנצח את כל כוחות השוק, אבל כשמסתכלים על עיר כמו תל אביב למשל, ורואים את הפנים המובהקות שלה הנבדלות ממקומות אחרים בארץ ובעולם, עולה השאלה כמה מתוך המכלול הוא יצירה של אנשים בודדים וכמה הוא תוצר של זהות קולקטיבית של חברה ומקום.
המחקר של אדריכלית ענת גולדמן מבית הספר לאדריכלות ע"ש עזריאלי באוניברסיטת תל אביב מראה את היצירה של המשתמשים של העיר במובן הקבוצתי שלהם, המתעלה על המתכננים כפרטים בתוכה. עבודת הדוקטורט שלה, בהנחיית ד"ר אדר' אפרת בלומנפלד-ליברטל מבית הספר לאדריכלות ע"ש עזריאלי באונ' ת"א ופרופ' יובל פורטוגלי מהחוג לגאוגרפיה וסביבת האדם באונ' ת"א, בודקת תהליכים חיצוניים שעוברים על העיר בכלל ותל אביב כמקרה בוחן, או ליתר דיוק, "דפוסי השינוי המורפולוגיים של הסביבה העירונית בתל אביב במאה השנים האחרונות".
עוד בערוץ עיצוב הבית:
- לכל הכתבות בערוץ living
- עם הפנים לבריכה: מדירה חנוקה לווילה פתוחה
- פחות מ-15 שקל והכי רומנטית: מתנה לאוהבים
ארבעה טיפוסי בניינים
המחקר הזה הוא למעשה תיעוד לתופעות שחלקן ניתן לתיאור במילים ואחרות פשוט מונחות שם, מחכות שמישהו ייתן להן שם. תקראו לזה אופנות או תהליכים עירוניים או חברתיים, אבל מה שעולה מהמחקר בצורה מובהקת הוא שאנחנו קבוצה הרבה יותר מגובשת ממה שאנחנו נוטים לחשוב.
גולדמן בדקה כ-450 בניינים בתחום שהגדירה בלב העיר תל אביב, פתחה תיק לכל בניין והכניסה את כל החומר הרלוונטי: שנת בנייה, תצורת החזית, האם יש חדר מדרגות מובחן בחזית, האם יש קומת עמודים, משרבייה, מרפסת מתעגלת, חזית סימטרית, האם יש נסיגה, האם הבניין גבוה מארבע קומות, איך מאופיין מקצב הפתחים, האם הכניסה קדמית או צדית, האם הבניין פינתי, האם הרסו בניין קיים ובנו חדש, האם היה שינוי מהותי כמו הוספת קומות, שינוי ייעוד בין מגורים מסחר או משרדים וכן הלאה.
בזמן האיסוף החלו להתחבר לנגד עיניה כל מיני עובדות בנוגע לבניינים שהיא חוקרת. התחוור לה, למשל, איך העיר התחילה מארבעה טיפוסים בלבד של בניינים, שלהם קווי דמיון מובהקים, אף שתוכננו על ידי מאות אדריכלים שונים ואלפי לקוחות שונים.
כל בית צריך מרפסת?
בשנת 1939, פתאום, כל הבנייה בבת אחת הפכה להיות על עמודים. דרישה עיצובית חדשה, אולי מצד היזמים ואולי מצד המתכננים ואולי המילה האחרונה באירופה באותה שנה, אבל ניכר שהמהלך הזה הגיע באופן פתאומי והיה גורף.
בשנות ה-50 נעשה עוד מהלך מובהק כאשר חזיתות הבניינים הושטחו. תקופת הצנע הכתה בעיר והמרפסות התל אביביות המפורסמות נכנסו פנימה.
לקראת סוף שנות ה-60 נכנסו המעליות לשימוש במבני מגורים והבניינים גבהו לחמש קומות על עמודים. בעשור הזה התווסף הטיפוס האחרון, ומאז ועד היום המאגר לא התעדכן, ואפילו הצטמצם.
בשנות ה-70 השטחים הריקים מתמעטים ומתחילה הריסה של מבנים קיימים לטובת בנייה חדשה. הטיפוסים הצהוב והירוק שולטים, מספר קומות גדול יותר ובתוך המגרשים מתווספת חניה.
בשנות ה-80 משתנה חיפוי הבניין. בראשית המחקר החיפוי הנפוץ ביותר הוא טיח, לאורך הזמן מתחיל משחק עיצובי עם חומרי חיפוי שונים על גבי החזית. לקראת סוף שנות ה-80 החיפויים תופסים שטח יותר גדול מהחזית, ובשנות ה-90 החזית מחופה לחלוטין בחומרים כמו פסיפס או אבן נסורה. בעשור הראשון של המאה ה-21 החיפויים נעלמים וממשיכים להיעלם ככל שמתרחקים מהמילניום.
בשנות ה-90 ועד 2000 יש מגמה מבולבלת, הבנייה הופכת למן מפלצות מנופחות עם מרפסות לכל הכיוונים שלא נכנסים לאף תבנית. אי הסדר הזה היה יכול לשבור את המחקר של גולדמן, אבל באופן מעניין אחרי כעשור התקופה הכאוטית מתחלפת שוב בתקופה של סדר והבנייה חוזרת לתוך אותן תבניות שלפני המשבר.
"זאת תל אביב"
להפתעתה זיהתה גולדמן כי שני הטיפוסים המוקדמים ביותר (המוצגים כאן במסגרת צהובה ומסגרת ירוקה) נשארו עד היום, כך שהם החזקים ביותר לאורך השנים והדומיננטיים ביותר בבנייה העכשווית.
הדפוסים שזיהתה גולדמן במהלך המחקר מבטאים רעיון לכאורה פשוט – אנחנו משתנים, ואיתנו גם הבתים שבהם אנחנו גרים, אבל מה שמרתק הוא שאפשר לראות את השינוי חל על חברה שלמה יחד בזמן נתון. לראשונה, בזכות המתודולוגיה החדשנית של המחקר, יש לנו יכולת לבחון בצורה דקדקנית תהליכים מבניים ועיצוביים של מאסת מבנים בכל נקודת זמן בהיסטוריה, והדפוסים פשוט צפים לנגד עינינו. גולדמן קוראת לזה "ארכיאולוגיה עירונית", משום שהאירועים החברתיים והאנתרופולוגיים שעברו על החברה במאה השנים האחרונות קיבלו תווי פנים ארכיטקטוניים, המצטרפים לשכבות על גבי שכבות של ארכיטקטורה לאורך השנים, תוך גיבוש בלתי פוסק של הזהות העירונית. השנים עוברות והאנשים מתחלפים, אבל העיר נשארת, ובזכות כל אלה אדם שרואה תמונה אילמת של העיר יכול להגיד "זאת תל אביב", "זאת ניו יורק", "זאת פריז".
