בשכונה של בתים פרטיים הסמוכה לים בנו זוג צעיר, הורים לשלושה, את ביתם. שניהם אנשים עסוקים ובעלי קריירה, אך המשפחה היא מרכז עולמם. הקרבה אל הים – שאותו אפשר לראות רק מגג הבית, אבל להריח בכל חדריו – היא שהשפיעה על בניית המבנה ואופיו. מדובר אמנם בבית המשרת משפחה בשגרת היומיום, אך הוא מסב תחושה מתמדת של נופש.
בית הזכוכית. מבט מבחוץ | צילום:
אלעד שריג, אורלי רובינזון
בטון חשוף | צילום:
אלעד שריג, אורלי רובינזון
המגרש צופה לריאה ירוקה בחלקו הצפון מערבי. חוץ הבית מורכב משתי מנסרות, האחת במפלס הרחוב והיא כוללת את החללים הפרטיים - חדר המשפחה והמטבח, ולה מעטפת חיצונית של תבניות בטון חשוף. מנסרת הבטון מוצבת במקביל לרחוב ומשמשת מעין חומת פרטיות בינו ובין הבית. המנסרה השנייה, המחופה שליכט צבעוני, מוצבת מעליה באופן חלקי ובה חדרי השינה. מתחת למנסרה זו ממוקם חלל האירוח הציבורי, במקביל לבריכה.
ולבן מאוד בפנים | צילום:
אלעד שריג, אורלי רובינזון
פלדה כחולה ליד הים
שביל הכניסה עשוי בטון מוחלק ומוביל אל רחבת המבואה. דלת פלדה כחולה, המתכתבת עם כחול הים, מקדמת את פני הבאים, ולוחות הזכוכית נטולי הפרופיל שבצדדיה יוצרים את המתח בין אטימות לשקיפות. חלל המבואה תחום מצדו האחד במדרגות פלדה בגוון כחול, ומצדו האחר ביחידת נגרות, המשמשת חיץ בין המבואה לחלל הציבורי.
פלדה כחולה מתכתבת עם הים | צילום:
אלעד שריג, אורלי רובינזון
וחפצי אומנות מהמזרח | צילום:
אלעד שריג, אורלי רובינזון
מינימליזם ואקלקטיות הולכים ביחד
קומת הקרקע עוטפת את הבריכה והגינה המרכזית, ויוצרת תחושת מרחב חוץ גדול אך עדיין אינטימי. חלל האירוח הציבורי פתוח כמעין לופט רחב ידיים. לכל אורכו ניצבים לוחות זכוכית מהרצפה ועד התקרה, המייצרים שקיפות מוחלטת ומאפשרים לאור רך לשטוף את החלל. רצפת הבית כמו רצפת החוץ, עשויה יציקת בטון בגוון אפור, וגם היא מטשטשת את הגבולות בין פנים לחוץ.
החלל הציבורי מאופיין באקלקטיות עשירה. הריהוט ברובו מודרני, אבל חפצי האמנות והפסלים מקורם באפריקה ובמזרח הרחוק, ובין כל האלמנטים מתקיים דו שיח של השלמה מול ניגוד.
המטבח בעל קו מינימליסטי לבן ונקי. אי עבודה הממוקם במרכזו מאפשר למשתמש ליהנות ממבט אורכי לבריכה, ומנגד לצפות בחדר המשפחה, שבו משחקים הילדים.
מטבח מינימליסטי | צילום:
אלעד שריג, אורלי רובינזון
כל חדר צריך מרפסת (אם אפשר לים)
בקומה הראשונה מצויים חדרי השינה הפרטיים. המדרגות בקומה זו חוצות את המנסרה ומפרידות בין חדרי הילדים ליחידת ההורים, ואלה גם אלה נהנים ממרפסות פרטיות המאפשרות מבט אל הבריכה, כשההורים זוכים גם לנוף הריאה הירוקה שמצפון.
הבית הוא מעין ניסיון מתמשך לנתח דיאלוג וניגודים בין יסודות שונים: בין שקיפות לאטימות החומר, בין כובד החומר לקלות, בין חוץ לפנים ובין פרטי לציבורי.
זוזו קצת שמאלה, כי מהחלון רואים את הים | צילום:
אלעד שריג, אורלי רובינזון
אדריכלות: איתי גרשי
טקסטיל: איילת גיא
צילום: אלעד שריג
התמונות מתוך ספר בתים של אורלי רובינזון, הוצאת מודן.
>>עוד במדור בתים יפים: בית אבן קסום בהרים
