עד לסיום שנותיי בחממת האולפנא בה למדתי לא פגשתי הרבה חילונים. בני משפחתי היקרים שלא היו דתיים, שימשו מעין מודלים מצומצמים שפתחו צוהר לשאלה מי הם בעצם אותם חילונים עליהם שמעתי, אבל אני בכל זאת רציתי להכיר אנשים אמתיים, כאלה שלא מככבים בתוכניות ריאליטי או מגישים חדשות בערוץ 2.
כל המסגרות בהם למדתי היו דתיות והלכתי לי באין מפריע במסלול הישיר אל הבורוּת שמפציעה בדיוק במקומות האלו; במחנות בני עקיבא, בשבתות אולפנא ובהרצאות שהביאו שהיו כמובן אנשים שחזרו בתשובה, גילו את האור ובאו לספר לנו כמה יופי יש בתורה ובעם ישראל, בעוד אני מגלגלת עיניים בשעמום ומנסה לדמיין אותם בלי הפאות החדשות או כיסוי הראש.
עם הזמן נחשפתי למגזרים נוספים, לציבורים שלמים שהפתיעו אותי (לא תמיד לרעה, יש לציין) וגיששנו זה אל זה בעיוורון, לומדים את תווי הפנים והריח המיוחד שיש באחר.
כמה חבל שאין מספיק מפגשים יזומים בין חילונים לדתיים, כמה חבל שאם כבר יש כאלה הם תמיד מלווים בבקשות של בית ספר כלשהו לשינויים כלשהם, וכמה עצוב שבמקום להכיל בקשות תמיד יש מי שיצעק ויראה בהן כפיה. אולי אם היינו נפגשים לפני כיתה ט', בלי פלגנות ועם רצון להקשיב ולכבד, לא היו לי 5 קלישאות שפעם חשבתי שהן נכונות ויכולנו פשוט להכיר.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן