תוציאו בורקסים: ליהודי לא חסר על מה להתאבל

אני יכול לכתוב על אבא ז"ל המון דברים אבל בוחר כהרגלי להתמקד בתפל: מנהגי אבלות.

מודה, אני פחות מתחבר למנהגי האבלות של ספירת העומר. כל הסיפור של הגילוח והתספורת עוד ניחא (למי שמקפיד) אבל מוזיקה, בריכה, הופעות, ועוד כל זה בקיץ. כל כך יהודי מצידנו למנוע את זה.

יש משהו מקסים וחשוב במנהגי האבלות ביהדות. נכון שהיה נחמד לחזור מלוויה לארוחת מפנקת כזאת כמו אצל הנוצרים, עם בשר, מנות פתיחה ושתיה חריפה, אבל מה רע לנו בביצה קשה...

אפרופו ביצה קשה, כשכולם חיפשו לקושש מאכלים עגולים בשבעה אני דאגתי שחברים קרובים יפנקו אותי לארוחת ערב במנת פלאפל או גבינות טובות, אמרנו עגול, לא?

אז נחזור רגע למנהגי האבלות. הכל מתחיל בלוויה. אתה מגיע בדרך כלל הפוך לחלוטין, לא משנה כמה זה הפתיע ולא משנה אם היה לך זמן להתכונן. אתה בעיקר מחכה שהלוויה תסתיים בשביל להגיע הביתה ולנשום קצת אויר. לנשום אויר ולהתבאס שלא החלפת חולצה לפני כן כי דווקא את הכי יפה שלך גזרו עכשיו ודווקא איתה אתה נתקע שבוע שלם.

אחר כך מתחילה השבעה. אתה יושב בבית, אנשים מגיעים לנחם, לחבק, מעלים זכרונות, מסתכלים בתמונות, זה מקסים, אבל בחייכם אנשים, למה להגיע בין 14:00 ל 16:00? לא סבלנו מספיק? תנו לאבלים את השנ"צ שלהם!

משפחה קלאסית זו אחת שלא צריכה אף אחד בשביל להשלים לה מניין כי אז היא יכולה לקבוע שעה סבירה לשחרית עבור כאלו שאין להם ממש סיבה להתעורר מוקדם, נניח 9:00, אבל לא, זה לא קורה. תמיד אתה מתיישר עם הסביבה שמשום מה נשמע לה הגיוני שחרית ב- 6:30. ניחא.

התחילה התפילה, אתה אומר קדיש במקומות הנכונים ואז מגיעים לנקודות שבהם אין לך מושג מה קורה. אבל אל חשש. תמיד, בכל מניין בבית האבל, יש את זה שיודע הכל. זה לא שהוא יתום עם ניסיון או משהו כזה, הוא פשוט יודע. בזכות אנשים כאלה המסורת שלנו מתקיימת, או לפחות נמנעות פאדיחות.

אחרי התפילה יש שיעור קצר לעילוי נשמת, קפה, תה וכיבוד מאתמול, כי מוקדם מדי אפילו בשביל הקונדיטוריות.
אחר כך המשפחה מתפנה לארוחת בוקר. כאן כבר מתחילים מעט להרחיב את גבולות המאכלים העגולים ולחרטט הצדקות: קוטג' למשל הוא לגיטימי בגלל הכדורים הקטנים, חביתה זה גם סבבה כי הכל התחיל בביצה, חומוס כידוע מתחיל את דרכו בגרגרים וכל באגט היה פעם כדור בצק. בקיצור, תכינו לי טוסט בבייגל עגול ונסגור עניין.

בשלב הזה בדרך כלל אתה כבר מקבל טלפון מיצרני המצבות, כולם מציעים איכות טובה, שיש איכותי ואחריות לכל החיים. רק בשבילך.

זרם המבקרים מתחיל להתגבר, אנשים מגיעים מרחוק, כל אחד מהאחים/אחיות תופס פינה בבית, מנסה לקבל מעט פרטיות עם המבקרים שלו ואז מתחילה הבעיה הגדולה: חפיפת מבקרים. שום דבר לא מכין אותך בהתארגנות למבקר שהגיע גם אליך וגם אל אחותך. המוח מתחיל לעבוד מהר, מה לעשות? איפה יושבים? מתי לגיטימי להמשיך הלאה? לסיטואציות כאלה אין הוראות ביהדות. חבל. הכל היה יכול להיות ברור יותר לשני הצדדים.

עד היום אף אחד מעולם ההלכה לא הרים את הכפפה בנושא הכי חשוב במהלך השבעה: הפרידה. לא מהמת, מהמבקרים. יותר נכון, מהאבלים.

אין כללים, הכל פרוץ. אתה מגיע לפעמים לנחם ואומר "אני אכנס לחמש דקות, רק שיראו אותי" ומוצא את עצמך יושב במשך שעה ליד איזו דודה זקנה רק כי לא נעים לך לקום, ואם כבר קמת אתה לא ממש זוכר מה אתה אמור להגיד, אתה רק יודע שיש שם משהו עם המילה "ינחם". אם רק הייתה איזו הוראה שמחייבת את האבלים לתלות בסלון פוסטר באותיות קידוש לבנה ובו כתוב "המקום ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד" זה היה יכול להיות ממש מונע מבוכה. גם טיימר. כמו בשחמט. שלא תרגיש לא נעים, שתוכל לקום אחרי 10 דקות גם בלי שהקשבת לכל הסיפורים.

בקיצור, שלא תדעו עוד צער, שלא תצטרכו לנחם אף אחד, אבל אם כבר, אז אל תגידו "לא ידעתי".