בית הכנסת מקושט בדגלי ישראל גדולים, לא המעפנים האלה מהניילון, אלא של הביוקר. מחליפים פרוכת לזו החגיגית שההוא תרם, בקיצור אירוע ממותג לכל דבר. אבל כאן רק מתחילה החגיגה. מרגע שנגמרת התפילה מתחילות המסורות. כל זרם והמסורת שלו.
כשגדלתי בפ"ת, היו המון אפשרויות, בעצם לא כל כך הרבה, כמה בודדות, טוב נו, הייתה אחת. כולם הלכו לרחבת העירייה ברח' חיים עוזר, כשעוד הייתה שם גם מזרקה, מחכים לזיקוקים כאילו היו מַן מהשמיים (החברים המקומבנים באמת גרו בבית שרואים ממנו את הזיקוקים מהמרפסת). אחרי הזיקוקים הייתה הופעה של זמר מדשדש כלשהו (כי בכל זאת, פ"ת) ואז היינו חוזרים הביתה. לא לפני שמישהו ריסס אותך בספריי שלג (מי לכל הרוחות האידיוט שהמציא את הדבר הזה ואיך שלג קשור לזה?).
בקיבוץ אגב, זה מתנהל קצת אחרת. הילדים משקיעים בקישוט האופניים כל אחה"צ, סרטים, נוצצים, כחול לבן, דגלים, הכל כשר. אחרי התפילה החגיגית הילדים יוצאים בתהלוכת אופניים מסביב למדשאות המרכזיות והחגיגה גדולה. עד שכולם מתנגשים באיזה סיבוב והופ, צהלות השמחה מתחלפות בבכי תמרורים והאופניים מתחלפים באלונקה.
ריקוד לשם מצווה
אח"כ יש טקס מושקע, הופעות, הצגות, אוכל (לא הסטנדרט של הקיבוץ, אל חשש) ובסוף גם זיקוקים. כן, גם בקיבוץ יש זיקוקים.בשני המקרים, גם בעיר, גם בקיבוץ, מגיע בסוף הרגע המקרחן של הערב, או בשמו המקצועי והקליט: ריקודי מצווה.
עכשיו תבינו, רק מי שנולד לתוך הדבר הזה, קורא לזה ריקודים. משקיף מהצד ישפשף את עיניו, ירים ידיו השמיימה ויצעק לאל "מה לכל הרוחות קורה כאן?". הרמקולים הגדולים חוברו לאיזה טלפון נייד של מבוגר שכל האוצר המוזיקלי שלו מסתכם באברהם פריד ולהקת שלהבת. מדובר באותם השירים שרקדו אותם בחנוכת בית המקדש השני, כאילו כלום לא השתנה, המעגלים אותם מעגלים, הכיוון אותו כיוון והקצב אותו קצב.
הריקודים מתחילים ברחבה גדולה, בשני מעגלים כמובן, בנים-בנות, עד שמגיעה ההיא שמסמנת בתנועות ידיים מוגזמות וצורחת "זוזו, אני מכניסה מחיצה". בנקודה הזאת בד"כ הבנות פתאום מוסיפות צהלולים לריקודים שלהן והבנים נכבים אט אט.
עד כאן חג לכל דבר, אבל למחרת זה ה-יום של הדתיים. מה זה ה-יום? זה הפאנג'ויה שלנו. זה היום קיווינו לו נגילה ונשמחה בסנדלי שורשיו! הרי ידוע הוא כי מאז יציאת מצרים, אם יש משהו שהמגזר אוהב לעשות זה לצאת לטייל. לא ברור למה. בטח לא כשמדובר בציבור שחלקו אוהב שרוולים ארוכים, ציציות מצמר, חצאיות אספלט וגופיות סבא. זה בעצם פרדוקס, אבל עובדה קיימת. לא אתפלא לשמוע שיש כאלו שמחזיקים סנדלי שורש מיוחדות רק ליום העצמאות.
ריקודי מצווה? | צילום:
John Mahler, GettyImages IL
מי בא למנחה?
כשכל עם ישראל טרוד בתפיסת טריטוריה באיזה פארק, בסחיבת שולחנות מתקפלים ובתחנות ריענון (כי ההוא שאחראי על הפחמים שכח), בזמן זה, חלק לא מבוטל במגזר הדתי כבר נמצא בעיצומו של נחל עמוד, בכבישתה של בריכת המשושים או בחרישת שביל ישראל. המגזימים בדיוק יורדים ממצדה אחרי שחרית בזריחה.
רק אחרי טיול טוב, אחרי שהרעב הצטבר דרך הרגליים, רק אז ניגשים למצוות היום. "על האש". כן, גם הציבור הדתי מנפנף. אחרי הכל, בואו לא נשכח מי הכניס את כל עניין הקורבנות והמזבח.
בואו נודה בזה, עברנו אבולוציה בתחום. עד לפני עשור, אולי עשור וחצי, ההעדפה הקולינרית במגזר הדתי הייתה נקניקיות. לפעמים המבורגר. התקופה השחורה של המגזר, ללא ספק. בשנים האחרונות כבר עולות דרישות קרניבוריות רציניות יותר, "העם דורש כבש מזרחי" או לפחות נתח סינטה משויש. התקדמנו. אם פעם היו מזמינים אותך להצטרף למנגל עם החבר'ה והיית צריך לשלם דמי השתתפות של 15 ₪ עבור נקניקיה ופיתה, היום אתה כבר מגיע עם פנקס צ'קים, כי לקדמה יש מחיר.
ברוכים הבאים לפאנג'ויה | צילום:
Lior Mizrahi, GettyImages IL
מסיימים על האש, מברכים ברכת המזון (שיר המעלות במנגינת התקווה כבר אמרנו?), עוברים למחצלת, מעיפים את הילדים, באים לדפוק שנ"צ של החיים ואז זה תמיד קורה: מנחה.
זה לא שיש לנו בעיה עם התפילה הזאת, זה התזמון שלה שבעייתי. בחייאת, תפילה בצהריים? אז גם אם תכננת לדפוק שינה, תמיד יהיה את ההוא שכבר מסתובב בפארק חצי שעה מחפש צדיקים ובדיוק נופל עליך. תרתי משמע, כי שכבת על מחצלת.
ובערב, אחרי יום עצמאות עמוס ומתיש, חוזרים הביתה אחרי נסיעה בה הילדים דפקו שינה של שעתיים, מחנים את הרכב, פותחים בשקט את הדלתות של האוטו, מתים מעייפות, מדמיינים מקלחת ומיטה והצדיקים הקטנים מתעוררים עם כוחות מחודשים כאילו נסעו עכשיו שעתיים בתוך פחית רדבול. פאנג'ויה, אמרנו?
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן