את לי ארץ: ירדנה ארזי בראיון הכי ישראלי שיש

עורה של הזמרת הכי ישראלית בארץ עדיין חלק ופורצלני. עיניה עדיין שקדים. חיוכה עדיין חם ורחב־רחב. נדמה שהכול כבר נאמר ונכתב על ירדנה ארזי - יוצאת להקת הנח"ל ו"שוקולד מנטה מסטיק" שבשנות ה־80 זכתה שוב ושוב בתואר "זמרת השנה" (וקטפה גם את התואר "זמרת העשור").

לא מדובר כאן בריאיון רטרוספקטיבי, אגב. היא עדיין כאן, לא עוצרת לרגע, ממשיכה להקליט ולהופיע ומקווה, מתוקף היותה נציגה של ישראליות, ש"עוד נגיע, עוד נגיע, נגיע ליום המואר". בימים אלה, למשל, היא חורשת את הארץ במופע מיוחד עם הגבעטרון. מבחוץ זה נראה כאילו היא עשתה את כל זה בהליכה, כבדרך אגב. רק מבחוץ. "שום דבר לא היה קל בחיים שלי", היא פוסקת נחרצות. "אם אסטרולוג היה רואה את המפה שלי, הוא היה אומר שזו מפה לא פשוטה".

ארזי תולה את הקשיים בחייה בפערים האידיאולוגיים שבין הוריה: אביה היה איש אצ"ל, ממקימי בית הערבה, שעזב באישון לילה כשהקיבוץ נפל בידי האויב ועבר לקיבוץ כבּרי, שם הכיר את אִמה, ניצולת שואה צרפתייה בורגנית, שלא התחברה לרעיונות השיתופיים של הקיבוץ. שנתיים אחרי שירדנה נולדה הם עזבו את הקיבוץ ועברו לחיפה כשהם חסרי כול. אביה פתח חנות קטנה למוצרי אלקטרוניקה, אך השפע לא האיר להם פנים והעוני ליווה את ארזי לכל אורך ילדותה ונערותה. "תמיד היה אצלנו בבית מתח על הרקע הזה", היא מספרת. "כשהיו מגיעים חשבונות חשמל או ארנונה היינו מסתירים אותם כדי שאבא, שחזר למנוחת הצהריים, לא יראה אותם ויתעצב. זה היה בית של חוסר. לא קנו לי כלום. כל הבגדים היפים שלי היו מבנות הדודות העשירות שלי מצרפת".

לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן 

ובכל זאת, ארזי זוכרת בעיקר ילדות שטופת שמש. "חרשנו את הארץ, גדלנו על שירי מולדת, היינו במחנות עבודה. כל הדבר הזה עדיין טבוע עמוק מאוד בתוכי. רחל שפירא אמרה לי שאני הזמרת הכי קיבוצניקית שהיא מכירה. אולי בגלל זה החיבור הנוכחי עם הגבעטרון כל כך טבעי לי".

כל זה אולי נכון ויפה, אבל ארזי מתגוררת, מאז שירותה הצבאי, בתל אביב - בירת הסצנה, מעוז הברנז'ה. לטענתה, זה לא נוגע לענייניה ולחייה. "אני יורמית ובוקית", היא אומרת בחיוך. "אני לא אוהבת לשתות אלכוהול, זה מר לי. מבחינתי בילוי זה שיחה ולכן אני לא יושבת בפאבים. למה לי לשבת שם ושהמוזיקה תדפוק לי בראש? בכל צעירותי, אם זה בלהקת הנח"ל או בשוקולד מנטה מסטיק, עבדתי ערב־ערב. מהבחינה הזאת, אני ממש לא תל אביבית.

"חרשנו את הארץ, גדלנו על שירי מולדת, היינו במחנות עבודה. הדבר הזה עדיין טבוע עמוק מאוד בתוכי". ארזי | צילום: עדו לביא, מגזין נשים

"אני גם לא נובורישית, לא פלצנית. אני חיה בצניעות. רוב החברים שלי הם כאלה. תל אביב היא לא קלישאה או סטיגמה. היא מורכבת מהרכב אנושי מאוד מגוון. זאת עיר נהדרת ומפנקת. את יכולה ללכת עם תרנגול על הראש ואף אחד לא יסתכל עלייך. חיפה של ילדותי הייתה מאוד שיפוטית. שם, ככל שהיית נראית יותר גברית, נחשבת ליותר אינטליגנטית. השיק הצרפתי של אִמי היה מאוד זר שם".

הוליווד בנח"ל

בחזרה לילדות. אביה של ארזי נמלט מאירופה לפני שהחל שם תהליך ההשמדה. אִמה שהתה במהלך המלחמה בצרפת ובזכות המראה הארי שלה היא שימשה כמבריחה של המחתרת הצרפתית. "השואה הייתה מאוד נוכחת בבית שלנו", אומרת ארזי. "היו לנו ספרים גדולים עם תמונות מהשואה ואני הייתי מסתכלת בהם. לשכנים מסביבנו היו מספרים על הידיים. פעם הלכתי ברחוב עם הכלב שלנו ואישה אחת התנפלה עליי וצעקה עליי שאני נאצית. אבי היה צורח מסיוטים בלילות. אני לא יודעת למה. כילדה, לא היה לי מקום בגוף לאפסן את כל הכאב הזה. כל לילה הייתי מתחננת בפני אִמי שתגיד לי שזה לא נכון, שכל הסיפור הזה דמיוני, והיא הייתה מבטיחה לי שזה כמו סינדרלה. עדיין היו לי סיוטים איומים שהגרמנים רודפים אחריי".

מחוץ למעגל המשפחתי, ארזי תמיד הרגישה לא שייכת. "הייתי מבודדת", היא מספרת. "אולי זאת השיפוטיות של חיפה, אולי הקשיים שהיו לי בלימודים - בכל מקרה, לא היה לי טוב. היום אני מבינה שיש לי הפרעת קשב וריכוז. הייתי בוהה בפיה של המורה כשהוא נפתח ונסגר והראש שלי היה במקום אחר. כבר אז תהיתי 'איך אפשר לאנוס לי ככה את המוח?'. עד היום אני לא יודעת איך עליתי כיתות. אין לי תעודת בגרות".

ארזי בצעירותה | צילום: יחסי ציבור, מגזין נשים

אלא שאז, בתוך כל הקושי הזה, ארזי החלה לגלות את מקומה בעולם - כלומר, את המוזיקה שבתוכה. לאחד מלקוחותיו של אביה בחנות האלקטרוניקה, אפי נצר, הייתה חבורת זמר בשם "חבורת בית רוטשילד". אביה ביקש מנצר שיבחן את בתו. ארזי הגיעה לאודישן, רועדת ואוחזת חזק־חזק בידו של אחיה. כשסיימה לשיר ("שרתי את 'בואי אימא'. עד היום אני שרה את השיר הזה בהופעות ומספרת על האודישן הזה"), נצר שאל אותה מה היא רוצה לעשות בחיים. "להיות בחבורה!", ענתה ארזי. "זה הכול?", שאל נצר בתדהמה. מפה לשם, היא הפכה לסולנית הרשמית של הלהקה.

באחת ההופעות, הלהקה שלה חלקה במה עם להקת הנח"ל. "בסוף ההופעה הגיע אליי ישי עמרמי, קצין החינוך, ואמר לי את המשפט הכי יפה שאי פעם מישהו אמר לי: 'מיידלע, כשאת מתגייסת את באה אליי, ללהקת הנח"ל'. מבחינתי, להקת הנח"ל הייתה הוליווד. הם היו פס הקול של המדינה. לא האמנתי שאני, הילדה מהצופים בחיפה, אהיה בלהקת הנח"ל. אני זוכרת את הנסיעה חזרה הביתה באוטובוס. אני זוכרת ממש את מגע המתכת של החלון. כל הדרך צבטתי את עצמי כדי לוודא שאני לא חולמת. באותה תקופה קיבלתי גם זימון לתחרות מלכות היופי ואימא שלי צחקה, כי זה הזכיר לה את תחרות הפרות בכפרים בצרפת. היא הייתה פמיניסטית ובזה לזה".
הזמרת הצעירה עזבה את בית הספר באמצע י"ב והתגייסה ללהקה, שבשלב מסוים אף פיקדה עליה. הפמיניזם של אִמה חלחל לתודעתה וכשנישאה לבעלה הראשון, עמוס טלשיר, לא הסכימה להחליף את שם משפחתה. "היה לי מוזר מאוד שכשהבת שלי התחתנה היא החליפה את שם נעוריה. כשאני התחתנתי זה נראה לי לא הגיוני. מה, כשאדם מתחתן מחליפים לו את הראש? משהו בי התנגד לזה".

לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן 

הטלפון מצלצל וירדנה מראה לי את הצג שעליו תמונת המתקשר. "זאת הבת שלי, אלונה", היא אומרת בגאווה. אלונה היא בִּתם של ארזי ושל בעלה השני, נתן תומר. לתומר יש שני בנים מנישואיו הקודמים. "ביחידה הקטנה שלנו אלונה היא בת יחידה, והיא מאוד אהבה את זה. היא לא מכירה משהו אחר. מאז שהייתה קטנה היא זכתה לתשומת לב ועוררה סקרנות. התייחסו אליה אחרת, פינקו אותה - למרות שמאוד השתדלתי שלא להכניס את העבודה הביתה. לא שמעו את השירים שלי בבית וכשהופעתי בטלוויזיה, כיבינו את המסך. רציתי שהילדה תגדל חופשייה, נלחמתי שהיא לא תהיה בצִלי. בבית שלנו, היא המלכה.

"אני לא יכולה לא לחיות פה, בסופו של דבר אני מאוד ציונית". ארזי עם בעלה נתן תומר ובתם אלונה. | צילום: יחסי ציבור, מגזין נשים

"המקצוע האחרון שהייתי רוצה בשבילה הוא המקצוע שלי, בו הרוב חולמים ומעט מאוד מצליחים להגשים. רוב העוסקים בזה מתוסכלים. אגב, היא מאוד מוכשרת מוזיקלית. לדעתי יש לה שמיעה אבסולוטית. אבל זה לא עניין אותה. כל מה שעניין אותה זה סרטים של בנים, ספרי מתח ופעילות חברתית. היום היא עורכת דין ומנהלת את עמותת 'שורת הדין' (ארגון הפועל משפטית נגד גופי טרור, ק"א). ניצלנו".

העובדה שארזי הרתה בגיל 35, בשיא הקריירה שלה, חייבה תכנון מוקפד. "חמישה ימים אחרי הלידה כבר הופעתי", היא מספרת. "התכוננתי ללידה כמו למבצע. נערכנו עם מטפלת שגרה איתנו ועם הרבה עזרה מההורים שלי. העובדה שנעדרתי הרבה הייתה המחיר שהיינו צריכים לשלם".

מחיר די גבוה לאימא טרייה.
"נכון - ואני חשה אשמה על זה. רגשי אשם, בכלל, הם חלק מהדנ"א שלי. יש לי רגשי אשם בקשר להמון דברים וגם בקשר לאלונה, אבל הייתי אדם בוגר וידעתי שאני ממשיכה לעבוד. לקחתי אותה איתי לפעמים, ויש לנו תמונות בבית מכל מיני מקומות שאליהם היא באה איתי. יש אפילו תמונה בה רואים שאני מחתלת אותה באיזה ואן".

ארזי מעידה על עצמה שהיא מאוד חרוצה, בעלת משמעת יֶקית קפדנית. "אני שומרת את היומנים שלי מלהקת הנח"ל ורואה שסדר היום שלי לא השתנה הרבה מאז. החיים שלי מאוד אינטנסיביים, אבל גם מאוד לא ברורים. אני לא יודעת מה יילד יום. לפעמים אני מקנאה באלה שיש להם עבודות קבועות. בגלגול הבא אהיה עובדת בעיריית תל אביב, עם פנסיה מסודרת וחופשות קבועות. החיים שלי אולי נראים זוהרים למתבונן מהצד, אבל יש בהם המון אי ודאות. בעיני הילדה מהצופים בחיפה שהייתי, העובדה שאנחנו מדברות עכשיו היא סוג של נס".

שואבת השראה מג'ולי אנדרוז, ג'ואן באאז ומהרב שלמה קרליבך. ארזי | צילום: עדו לביא, מגזין נשים

אני מרדנית

בהופעה | צילום: טל אשכנזי, מגזין נשים