דליה איציק: למה לי פוליטיקה עכשיו?

"קחי לך משהו לאכול, עוגת הגבינה מצוינת. שתית? תזמיני לך קפה". ככה מקבלת את פניי בחיוך חם דליה איציק בטרקלין העסקים של מלון "דן". תוך כדי ריאיון היא עוצרת כדי לשוחח ארוכות עם אחת המלצריות, מנסה לעזור לה עם בעיה משפחתית סבוכה שנקלעה אליה. על איציק אפשר לומר הרבה דברים, אבל אי אפשר לומר שהיא לא הייתה נוכחת שם בכנסת, לא עשתה חשבון לאף אחד ואמרה בדיוק את מה שהיא חושבת. בלי מחסומים. למאיר שטרית אמרה: "עוד לא נולד האיש שיסתום לי את הפה", עמרם מצנע עבר לא מעט דרך פיה, אבל כמו שטרחה להגיד את האמת בפנים גם לא יכלה לסבול מריבות גדולות בתוך מפלגתה, ועשתה הכול כדי להביא את הניצים לסולחה. כיום היא נראית נינוחה ומפויסת, הרחק מהמלחמות מעל דוכן הכנסת. הפוליטיקה מאחוריה לעת עתה, ובתפקידה כיו"ר חבר הנאמנים של ארגון "הדסה" היא תורמת מזמנה וכישוריה בהתנדבות למען קידום ופיתוח המרכז הרפואי "הדסה", תפקיד הכולל גיוס תרומות וייעוץ עסקי.

איציק נולדה בירושלים ב־20.10.52, למרסל וגרשון בלאס, יוצאי עיראק. הילדות שלה לא הייתה קלה, בלשון המעטה. הם היו שמונה אחים ואחיות שחיו בצפיפות נוראית (ארבעה ילדים במיטה, כך סיפרה בעבר) ובעוני שהגיע עד פת לחם.

בסופו של דבר כולכם (כל האחים והאחיות) הצלחתם מעל ומעבר.
"ההצלחה של המשפחה, זה הכול אימא שלי. היא נלחמה כמו לביאה כדי שנוכל להגיע רחוק. אבא שלי היה שיכור. הוא חשב שהטיפה המרה תציל אותו ושקע בזה לגמרי. כל הילדות שלי הייתה סביב אבא שלי. הוא היה איש טוב ומסכן, אם הוא היה איש רע הכול היה יותר קל. כל הזמן היה צריך לטפל בו. הוא היה נפצע בכבישים, ברחובות, היינו הולכים לחפש אותו. היה עוני נורא ולא היו טלפונים", היא מספרת ומתקשה להסתיר את הצער שהזיכרונות הללו מעוררים בה.

אבא בסופו של דבר נגמל מאלכוהול?

"לא. הוא היה שיכור עד יומו האחרון. טיפלנו בו עד שנפטר. תמיד היו הבטחות לגמילה, אבל ללא הצלחה. הוא קם שיכור בבוקר והלך שיכור לישון. הוא נלחם על חייו עד גיל 80 עם כבד מתפורר, בין המוסדות לבין הבית. נלחמנו עליו ויכול להיות שזה גרם לנו המון נזקים. לא הייתה לנו ילדוּת ולא הייתה נערוּת. הוא היה המרכז. כבר בגיל שמונה יצאתי לעבוד כדי לעזור בבית. לא היה לי כסף לאוטובוס, והייתי הולכת בקור כלבים ברחוב כדי לחסוך. יחד עם זאת, תמיד למדתי בבתי ספר מצוינים כי הייתי תלמידה מאוד טובה"

כשהדליקה משואה ביום העצמאות 2007 בחרה איציק לדבר על אִמה ולהקדיש לה את המעמד. בריאיון שנתנה אז לנעמה לנסקי בעיתון "הארץ" אמרה: "אני שמחה שעשיתי את זה. מתברר שאימא זה דבר מאוד חזק אצל הרבה מאוד אנשים. הדהים אותי כמה אנשים הגיבו לעניין של אימא שלי. כי כאילו אנשים, את יודעת, לא מצפים שתגידי דברים כאלה. זה אינטימי, מה זה מעניין אותנו אימא שלך? ואימא שלי בכתה לי נורא אחר כך. נורא בכתה. היא אמרה לי: 'הרימו אליי המון טלפונים, אבל את יודעת, כשהיינו עניים לא היה לנו אף אחד'. אמרתי לה: 'בסדר, אימא, בסדר. אנשים מתקשרים, שמחים איתך. זה בסדר אימא'".

גדלת בבית מסורתי, הלך לתיכון הדתי, "אוולינה דה רוטשילד" בירושלים והצהרת גם שאת דתייה עם מועד גיוסך לצה"ל. נשאר משהו מהמסורת הזאת היום?
"אני אדם מאמין, ואני מאוד שמחה על כל החינוך הדתי שקיבלתי. זה ללא ספק נתן לי המון במשך החיים. המון ידע, המון ערכים. הלכתי ללמוד משפטים והמשפט העברי מאוד עניין אותי. אני לא אדם מסורתי במובן הקלאסי של המילה, אף אחד מהמשפחה לא מסורתי במובן הקלאסי של המילה, זאת אומרת אני לא מקיימת תרי"ג מצוות; אבל אם תשאלי אותי איזו חתונה אני אעדיף, מובן שאעדיף חתונה כדת משה וישראל על כל מה שמשתמע מזה. יש לי כבוד עצום למסורת, אבל אני לחלוטין נגד כפייה דתית. זה פוגע בדת, זה פוגע באדם וזה פוגע בדתיים, כי יש לנו נטייה להכללות".

לוקחת פסק זמן

למרות המצוקה ממנה הגיעה ובניגוד לכל הסטטיסטיקות, איציק הבינה שהשכלה זה דבר חשוב והערכים שינקה מהם דחפו אותה קדימה. היא למדה בסמינר למורות, אחר כך באוניברסיטה הוציאה תארים בספרות, בהיסטוריה ובמשפטים. בתחילת דרכה היא עסקה בהוראה ושימשה כיושבת ראש הסתדרות המורים בירושלים. בהמשך הצטרפה איציק למפלגת "העבודה" ונבחרה מטעם רשימת "ירושלים אחת" למועצת העיר בירושלים, שם כיהנה משלב מסוים כסגנית של ראש העיר, טדי קולק, ומונתה לאחראית על תחום החינוך בעירייה. בתפקידה כסגנית ראש העיר פגשה לראשונה את יו"ר מפלגת העבודה שמעון פרס והשניים הפכו ידידים קרובים.

ספרי לי מה הדבר הראשון שאת חושבת עליו כשת נזכרת בפרס.
"הוא איש שהיה מספר סיפורים באופן מדהים! הייתי לצִדו במשך 22 שנה ופעמים רבות הוא היה משנה קצת את הגרסאות. הוא היה מספר על פולה, על בן־גוריון, על גולדה... הוא גם היה חקיין גדול, וזה היה מוסיף המון צבע לסיפורים".

היית עם פרס בכל ההפסדים, היית איתו במלחמת רבין־פרס, ובכל זאת חיבבת את יצחק רבין.
"יצרים בפוליטיקה היו בכל התקופות, אבל שום דבר לא משתווה ליצרים שהיו בתקופת רבין ופרס. לאט לאט אתה מבין שהחיים הרבה יותר מורכבים ואין צד אחד שצודק לגמרי. התחלתי להכיר את רבין וחיבבתי אותו מאוד - את הצניעות שלו את הביישנות שלו, את החיוך הקטן".

בכנסת ה־15 רצתה את תפקיד החינוך, נושא שקרוב אליה מאוד עד היום, אבל מונתה לתפקיד שרה לאיכות הסביבה בממשלת אהוד ברק. ב־2001 תחת שלטונו של אריק שרון מונתה לשרת התעשייה והמסחר. ב־2005 שימשה תקופה קצרה כשרת התקשורת, כשמפלגת העבודה הצטרפה לממשלה. עם פרישת מפלגת העבודה מהממשלה בנובמבר 2005 פרשה מהעבודה ועברה ל"קדימה".

במאי 2006 אחרי הבחירות לכנסת ה־17, נבחרה לתפקיד יו"ר הכנסת, והייתה לאישה הראשונה מאז קום המדינה שכיהנה בתפקיד זה. היא נבחרה פה אחד בהצבעה גלויה שתמכו בה 107 ח"כים. במהלך 2007, לאחר שוועדת הכנסת אישרה את בקשת הנבצרות הזמנית של הנשיא משה קצב, מילאה את תפקידו של נשיא המדינה במשך כחצי שנה. בבחירות המקדימות של מפלגת קדימה בדצמבר 2008, מוקמה במקום השלישי ברשימת המפלגה לכנסת ה־18, שימשה יושבת ראש הסיעה והייתה חברה בוועדת הכנסת. ב־2012 פרשה איציק מהכנסת. שנתיים לאחר מכן, ב־2014, התמודדה איציק בבחירות לנשיאות, אך לא העפילה לסיבוב השני. 

את כבר ארבע שנים לא בכנסת, מלבד גיחה אחת ב־2014 למרוץ לנשיאות. מתגעגעת?
"הייתי שם לא מזמן במרפאה בכנסת, מאוד אוהבת את הרופא שם. עשיתי בדיקות דם. אני זוכרת ששאלתי את עצמי מה זה יעשה לי, הכניסה לבניין הזה שהייתי בו כל כך הרבה שנים, בכל כך הרבה תפקידים. לא צבט לי, וזה היה מאוד עצוב שלא צבט לי".

את עוקבת אחרי כל מה שמתרחש?
"מובן שאני עוקבת אחרי החדשות, אבל אני עושה הכול כדי לא לעקוב באדיקות אחרי כל מה שקורה בכנסת".

אז מתי את חוזרת לכנסת?
איציק פורצת בצחוק, "זה מסובך. אני חושבת על זה לא מעט. מבחינתי לקחתי פסק זמן. אני מרגישה שאם תבוא קבוצה של אנשים שתיקח שניים שלושה נושאים מאוד חשובים כמו החינוך למשל, שזה לדעתי הנושא החשוב ביותר, אולי דעתי תשתנה. שר החינוך הוא בעצם השר לביטחון פנים שלנו", היא מציינת. "במסגרת התפקידים שלי עכשיו, יוצא לי לפגוש המון אנשים צעירים, יזמים עם המון רעיונות נפלאים. אני מרגישה שאסור לתת להם להרגיש שהמקום הזה קטן עליהם, חייבים לאפשר להם כר לחשיבה. כשאני שואלת אותם למה הם רוצים לעזוב, הם מדברים על בירוקרטיה ושירות רע. וזה הכול חינוך. סט נימוסים למשל היה עושה את המדינה שלנו לטובה יותר. אני לא חושבת שזה דור פחות טוב, הוא פשוט דור אחר לגמרי משלנו. בעוד שאנחנו עדיין לא יושבים תחת עלה תאנה ולא מחזיקים עלה של זית, כי אנחנו לא חושבים שהמעשה הציוני כבר אפוי; הם, לעומת זאת, חושבים שהמעשה הציוני כבר כמעט אפוי. אני מדברת כמובן בהכללה".

עם מה קשה לך כאן?
"אני לא מוכנה לקבל את זה שיוצאים מול אומות העולם עם סרטים וחומר. אני לא מדברת רק על תנועת 'בצלם'. בעיניי, זה סוג של בריונות".

את עדיין מאמינה בשלום? את חושבת שביבי מסוגל להוביל משא ומתן?
"אני חושבת שביבי באמת מאמין בכל לבו שאין עם מי לדבר. הוא עושה הרבה טעויות. יש תחושה באופן לא ברור שאנחנו הופכים לסרבני שלום בעיני העולם. איך זה קרה? היו פה תקופות שהעולם לא שנא אותנו כל כך. מוכרחים לשאול את עצמנו מה קרה? ביבי נחשב לאחד המסבירים הטובים ובכל זאת העולם התייחס אלינו אחרת בעבר. אף פעם לא היה חרם על ישראל, צריך לעשות פה סט של צעדים שישפרו את המצב".

אילו צעדים אפשר לעשות כדי לשנות את התדמית השלילית בעולם?
"יש המון דברים שאפשר לעשות, למשל: יש המון צעירים שמסתובבים בעולם, מה הבעיה לצייד את הצעירים האלה בחומר הסברה. מה הבעיה להסביר שבסיפור הזה של ישראל והמדינות המקיפות אותנו אנחנו הדוד ולא הגלית. תראי, אני מה שמכנים 'מהצד השמאלי של המפה', ואני לא חושבת שמישהו יכול לבוא אלינו בטענות ולהטיף לנו מוסר. שלוש פעמים נעשו פה הסכמים, ושלוש פעמים זה הסתיים בטרור נוראי".

"החיים בנויים מאוסף של הרבה דברים קטנים", דליה איציק | צילום: רמי זרנגר, באדיבות מגזין נשים

בזכות אימא

בתקופת כהונתה בכנסת יזמה איציק אינספור חוקים, בתוכם: תיקון לחוק גיל פרישה שדחה את ההעלאה המדורגת לגיל הפרישה לנשים מגיל 62 לגיל 64, הארכת חופשת הלידה ללא תשלום מ־14 שבועות ל־26 שבועות (יחד עם ציפי חוטובלי), תיקון חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, המשווה את תנאיהם של יתומים משני הוריהם לתנאיהם של אלמנים ואלמנות (יחד עם זבולון אורלב), חוק הקובע חובת ייצוג הולם לנשים בוועדות בדיקה ממשלתיות ובוועדות חקירה. תיקון לחוק הגנת הצרכן המחייב עסקים הנותנים תעודות אחריות להדביק על המוצר מדבקת אחריות שעליה מוטבע תאריך תום תקופת האחריות, או לקבוע מספר סידורי שישמש בעת מתן שירות (יחד עם כרמל שאמה הכהן) ועוד ועוד.

באיזה חוק את הכי גאה?
"בחיים הציבוריים אין הכי. אין דבר כזה. כל דבר קטן חשוב. אני גאה בהמון חוקים, חופשת הלידה, גיל הפרישה... החיים בנויים מאוסף של הרבה דברים קטנים. אני זוכרת שכשהייתי צעירה בכנסת מאוד הפריע לי שהשירותים של הנשים תמיד קטנים יותר ומרוחקים יותר, ואף אחד לא הבין על מה אני נלחמת. אבל כל דבר גדול מתחיל במלחמות קטנות. אז העברתי חוק, היום בונים שירותים כפולים בכל המקומות הציבוריים. דוד ליבאי היה אז שר המשפטים ולזכותו ייאמר שצריך אומץ כדי להעביר חוק כזה. אני מאמינה שהכול קשור להכול".

שלא יהיה ספק, היא לא יצאה לפנסיה מוקדמת, אומנם יש לה לדבריה יותר זמן לבשל ("אני מאוד אוהבת לבשל ולארח"), יותר זמן להיות עם המשפחה עד כדי כך שעזבה את ירושלים ועברה לתל אביב כדי להיות קרוב יותר לילדיה ולנכדיה. אבל היא לא מפסיקה לעבוד לרגע. בימים אלה איציק מלמדת ממשל בבינתחומי בהרצליה לתלמידים מצטיינים ומשמשת כנשיאת הקרן, "סיסמה לכל תלמיד" - מיזם שמעניק תשתיות טכנולוגיות ופועל לצמצום הפערים הדיגיטליים בבתי הספר בפריפריה. "זה אחד המיזמים הטובים שאני מכירה", היא אומרת. "חינוך זה לא נגיעה וללכת. חינוך זה צעד אחרי צעד. מורה שאומר 'אין סיכוי' או 'מקרה אבוד', אסור לו להיות במערכת החינוך. אנחנו באנו ממשפחה ענייה מאוד, ואני בטוחה שמורים רבים אמרו עלינו שאנחנו מקרה אבוד; אבל בכל זאת הגענו, בזכות אנשים טובים שזיהו בנו את האפשרויות, יחד עם אמי הצדקת שהאמינה ולא ויתרה".

במסגרת תפקידה כיו"ר חבר הנאמנים של "הדסה אינטרנשיונל" היא עוסקת בפיתוח משאבים חיצונים ופנימיים שיסייעו להדסה, יחד עם חבר נאמנים שכולל אנשים בכירים במשק הישראלי. פעם בשנה בוחרים פרויקט גדול. השנה המטרה שהציבו לעצמם היא הקמת מרכזי שיקום ובפרט לפגיעות רב מערכתיות. לא מזמן ערכו אירוע גדול בהיכל התרבות עם שלומי שבת ושלום אסייג כדי לגייס תרומות להקמת מרכז השיקום. אחד הרגעים המרגשים היה שהחייל חיים לב טוב שנפצע ב"צוק איתן", ברגליים, בידו ובפניו, עלה לשיר עם שלומי שבת את "אבא". לאותה מטרה ב־3.12 ייערך אירוע התרמה לציבור הדתי באוניברסיטת תל אביב. שם יעלו לבמה להופעה משותפת אברהם פריד וישי ריבו.

"אני ירושלמית ובית חולים הדסה מאוד קרובה ללבי", היא אומרת. "בעיניי הדסה זה ההרווארד של המזרח התיכון. לא הרבה יודעים ש־60 אחוז מהמחקר הרפואי בארץ קורה בהדסה. בשנים האחרונות הדסה עברה משבר והוחלט להקים ועד מנהל שיביא את דברה של הדסה וגם יעזור לה להשיג כספים".

"בעוד אנחנו עדיין לא יושבים תחת עץ תאנה ולא מחזיקים עלה של זית, כי אנחנו לא חושבים שהמעשה הציוני כבר אפוי; הדור הצעיר, לעומת זאת, חושב שהמעשה הציוני כבר כמעט אפוי", דליה איציק | צילום: רמי זרנגר, באדיבות מגזין נשים

 דרך חדשה

שבועות ספורים לפני הריאיון חגגה דליה איציק 64. "את מכירה את השיר של החיפושיות When I'm 64?", היא שואלת בחיוך.

ברור. אז איך היו החגיגות?
"פרחים הכי משמחים אותי! בעידן שבו כותבים ברכות ב'פייסבוקים' וב'ווטסאפים' זה מאוד מרגש כשמתאמצים ומתקשרים לאחל יום הולדת. היה נחמד. ילדים, חברים, נכדים. אני בימים אלה יותר מהכול עסוקה בלהיות סבתא. יש לי שלושה נכדים בני שמונה, עוד מעט שש ושנתיים. זה תמיד מדהים אותי היצורים הקטנים האלה שרק הגיעו לפני חמש דקות, ומאותו רגע שנחתו כאן אתה מוכן לתת להם את חייך".

החיים הפוליטיים לקחו ממך לא מעט, עברת צנתור בגיל צעיר.
"עברתי פעמיים צנתור. נו, את רואה, אומרים עלינו שאין לנו לב", היא צוחקת. "הפעם הראשונה הייתה כשהייתי שרת התעשייה והמסחר (2001), ופעם אחרונה לפני שש שנים. כל סוגיות הבריאות במשפחה שלי לוקחת לי חלק מהחיים. כשמשהו קורה לאחד מאחיי או אחיותיי, זה מאוד משפיע עליי. אנחנו קשורים מאוד. אחיי היו חולים מאוד תקופה, ואחר כך אימא שלי הלכה לעולמה ופערה בחיינו בור, לא חור. כל זה השפיע מאוד על לבי. אנשים שואלים אותי בת כמה אימא שלי הייתה במותה, וזה כל כך לא חשוב. יש משהו בכל אימא שחיינו תלויים בה".

בנוסף לצנתורים שעברת, בסוף שנות ה־80 עברת תאונת דרכים מחרידה שהיה מעורב בה חבר הכנסת מיכה רייסר ז"ל, שמצא שם את מותו.
איציק שותקת לכמה רגעים לפני שמתחילה לספר. "השנה 1988, הקילומטר ה־31, אני בדרך מירושלים לתל אביב להסתדרות המורים, יושבת ליד נהג. מולנו, במכונית אחרת מתל אביב לירושלים, מיכה רייסר ונהג שמסיע אותו. אני זוכרת את החבטה, שומעת אותה עד עכשיו. המכונית נחצתה לשניים. חצי ירד לתהום, חצי נישאר על המדרכה. הוא כנראה מיהר לאיזו תמונה קבוצתית שאיחר לה. לא היה אז קו הפרדה. רייסר נלחם על חייו שלושה ימים עד שנפטר, אני נפצעתי בהרבה מאוד מקומות".

את נוהגת מאז?
"עדיין לא. אני עכשיו בניסיון לשקם את עצמי נפשית. לא טיפלתי בזה בהתחלה, אבל נגרמו לי חבלות פיזיות ונפשיות. סוגיית תאונת הדרכים לא עזבה אותי. הרגשתי שאני חייבת כל נאום שלי לפתוח בזה. ישראל קיסר היה אז שר התחבורה, והוא סיפר שאני ממררת את חייו, כי אני כל הזמן מזכירה את תאונות הדרכים. ממש הרגשתי שנשארתי בחיים ואני חייבת לדאוג לשיפור הכבישים. אם היה קו הפרדה זה ללא ספק היה מציל חיים. עכשיו כבר יש קו הפרדה".

מצב אוטופי שבו בבחירות הבאות את יכולה לבחור מנהיג, במי את בוחרת?
"זה מסובך. הרבה מאוד אנשים שהיו מאוד מוצלחים בחוץ נכשלו בכנסת. הרבה אנשים נכנסו לכנסת ונעלמו. יש משהו מאוד מסובך בחיים שם. מהותה של דמוקרטיה היא משא ומתן והסכמה. מה שבציבור נחשב כהתקפלות וויתור ופשרה זה בעצם לב ליבה של דמוקרטיה".

את מתחמקת מהשאלה.
"זה לא שאני מתחמקת זה פשוט מסובך והיפותטי מדי. מפלגת העבודה זה סיפור מאוד עצוב, ואני רוצה להיות הוגנת לבית שהיה טוב אליי, אבל לכי תסבירי שמאז קום המדינה היו אינספור מנהגים במפלגת עבודה: פרס, רבין וברק, ומצנע, ועמיר פרץ ומי סופר? בליכוד היו ארבעה מנהיגים מאז קום המדינה. משהו בדנ"א של המפלגה הזאת לא ברור, משהו שמחסל אנשים גם אנשים מצוינים. במקום להתעסק באזרח יש תחושה שהפוליטיקאים מתעסקים בעצמם. מפלגת העבודה עושה טעויות, והיא צריכה לבדוק מה קרה שהחלק של הציבור שהצביע לה כבר לא מצביע עבורה, לפצח מה קרה לישראלי שהפך חשדן יותר. כמו כן, המפלגה דבקה במנטרות שכרגע אין להם מקום".

את לא חושבת שהבעיה היא שהביטחון הפך הנושא היחיד על הפרק, וכל שאר הנושאים החשובים לא פחות כמו רווחה, חינוך, זקנים נשארו בצד?
"מסכימה. נוצר מצב שבגלל שלא הענקנו פה ביטחון במובן הבסיסי לא מתעסקים באיכות חיים, וזאת טעות ושגיאה איומה, כי זה חייב להיות במקביל. בשביל מה אנחנו צריכים חיים אם אין לנו איכות חיים?".

אז חזרה לכנסת - למי הצבעת בבחירות האחרונות?
"את לא תאמיני, אבל הצבעתי לליברמן. זה מאוד שונה כשעובדים עם אנשים ומכירים אותם. רוב האנשים לא מכירים באמת את המנהיגים. אני הכרתי אותו מקרוב והצבעתי עבורו כי חשבתי שאולי הוא אריק שרון חדש. הייתה לי תחושה שהוא יידע מתי להגיב בחריפות, ויזהה מתי יש פתח למשא ומתן לשלום, הייתה לי תחושה שאם הוא יראה תקוות הוא לא ייתן להם להיעלם".