המיסיונרים החדשים

הסיפור הבא התרחש במחלקה האונקולוגית של אחד מבתי החולים הגדולים בארץ. התפאורה הורכבה בעיקר ממטופלים שממתינים לתורם לטיפולי ההקרנות. ערבוביה של יהודים חילונים, חרדים, וערבים מוסלמים. מטבע הדברים נרקמה שיחה בין הממתינים, השותפים, בעל כורחם, למסע ההתמודדות וההחלמה.

אחד המטופלים, אדם בשנות ה־50 לחייו החל לספר על הגילוי שלו כיהודי, כך חזר והדגיש - את ישו. לא חלפה דקה והוא הציע להתפלל לבריאותו של בן שיחו. הוא עצם עיניו בדבקות ונשא תפילה. חצי דקה לאחר מכן הוא כבר חלק את סיפורו עם ממתינה נוספת, שגם עבורה התפלל בדבקות. העובדה שאותה אישה הייתה ערבייה מוסלמית שלא הבינה מילה בעברית או באנגלית לא ריפתה את ידיו. היא חיבקה כל אותו זמן את בִּתה שנראתה חולה מאוד, וחייכה גם כשהוא צילם אותה בנייד. "אני הולך להמשיך להתפלל גם מהבית. עם אקסטרה כוח" הבטיח בעברית מרוסקת במבטא אמריקאי.

באווירת שותפות הגורל שזימנה המחלה, ההתנהגות שלו התקבלה בשתיקה כנועה אפילו מצד החרדים שישבו שם. למותר לציין שאף אחד מהנוכחים האחרים, לא החרדים, לא המוסלמים ולא החילונים לא ניסה לעשות נפשות. מה שמעיד על המוטיבציה הגבוהה שיש ביהודים המשיחיים לשכנע אנשים בצדקת דרכם.

הרב חנוך גכטמן מ"יד לאחים" מכיר את המוטיבציה הזו מקרוב ומתמודד עימה על בסיס יומי. ברגעים אלה בהם הכתבה נכתבת, למשל, מנסים הפעילים הנלחמים במיסיונריות להתמודד עם אירוע רב משתתפים של הטפה לנצרות. לאירוע מגיעים עשרות אוטובוסים ועליהם עולים חדשים מחבר העמים שמגיעים, מבחינתם, לטיול. "הולכים להגיע לשם יהודים שחושבים שהם נוסעים ליום טיול מוזל", נאנח הרב גכטמן. "כל השכנוע והשיווק נעשים דרך עמותות של יוצאי חבר העמים, מפה לאוזן. במתכוון".

אירוע זה הוא רק חלק ממסע שיווק ממומן היטב שכולל בין השאר חלוקת ברושורים, טלמרקטינג ופעילות ענפה באינטרנט. תושבי מודיעין, למשל, נדהמו לקבל לפני מספר חודשים טלפון הביתה עם מסרים שונים, ברושורים בתיבות הדואר, בלונים על המכוניות ושלטים בצומת הקרוב. המסרים המיסיונריים לא היו גלויים בשמיעה או קריאה ראשונית, כחלק מאסטרטגיה מכוונת שאמורה למשוך אנשים סקרנים ורוחניים פנימה מבלי לדעת בדיוק במה מדובר.

גבי אדרי, תושב מודיעין מתאר: "צלצלו בדלת, פתחתי ומולי עמד בחור כבן 40 ואיתו שני נערים בערך בני 14 ו־16. הם לא הציגו את עצמם מארגון כלשהו, הם הגישו לי פרוספקטים ואמרו לי: 'אלה דברים מעניינים. תקרא'. מיד חשדתי ושאלתי מה יש שם ואז הם הציעו לי לטעום מ'היהדות האמיתית'. מובן שסיימתי את המפגש. הייתי עם הילדים ולכן לא הגבתי בתוקפנות, אבל בפעם הבאה אני אעלה תמונה שלהם לפייסבוק עם אזהרה".
כיום מדובר על כמאתיים קהילות מיסיונריות בארץ, לעומת כ־90 בלבד בשנת 2000. לקהילות השונות מוזרמים מיליוני דולרים מדי שנה כדי לעודד ולהרחיב את פעילותם בארץ ישראל. סביר להניח שנתקלתם באחד הבאנרים שלהם באתרי אינטרנט שונים מבלי שידעתם. כך למשל דינה (שם בדוי) ראתה את הבאנר בפורטל ספרים שמיועד לילדים ולנוער. גם מילות חיפוש כמו "אלוהים" או "אמונה באור המדע" יובילו אתכם לשם.

פעילותם מוסווית מאחורי שמות שאינם מסגירים את מטרתם האמיתית. גם שמות החוברות שהם מחלקים ברכבות, באכסניות וברחובות לא חושפים את המידע שבפנים, כך לדוגמה: "לבסוף שלום", "למען ירושלים", "אהבה ללא גבול", "יהודי מהו?" ועוד. גם הלבוש שלהם מבלבל מאחר שחלקם לובשים כיפה וציצית.

שיטת העבודה ברורה. פעמים רבות המיסיונרים יפנו ליהודים במצוקה כלכלית או נפשית או צעירים שנמצאים בצומת של הכרעה אישית ובחירת כיוון לחיים, או סתם צעירים אבודים במועדוני נוער. כך גם יפנו לעולים חדשים מרוסיה בעיקר, בעלי רקע יהודי חלש, אותם הם יזמינו לשיעורי יהדות ויחלקו להם ספרים בשם "ראשית חוכמה" או "משיח בן יוסף". הסיוע הכלכלי והנפשי לאדם ברגעי מצוקה עוזר להם למשוך פנימה לנצרות רבים. לעיתים זה כולל שירות רפואי חינם כמו רופאי שיניים מסובסדים או טיפול נפשי הכולל לימוד תנ"ך והברית החדשה. במסווה זה של עזרה לקהילה נפתחים מרכזים קהילתיים כמעט בכל עיר בארץ כולל מרכז לגמילה מסמים שמנוהל על ידי מיסיונרים ומשמש כר לפעילות מיסיונרית. קיימים גם אכסניות, בתי קפה, הוצאות לאור ועוד.

 פגישות בבתי קפה

מיכאל (שם בדוי) סטודנט למשפטים, בן 34, רווק ממרכז הארץ יכול להעיד על השיטה כמי שעבר את המסלול, התנצר והתפכח.

"בתקופת הצבא עברתי משבר משמעותי", הוא מספר. "הייתי עד לתאונה צבאית גדולה, מההתרחשות שלה ועד לאיסוף הגופות. למרות שכלפי חוץ כביכול הכול היה כרגיל, הייתי שבור. באחת החופשות שלי תפסו אותי שני יהודים משיחיים ברחוב. הם לבשו חולצות של 'יהודים למען ישוע'. לא הבנתי במה מדובר, אבל זה מאוד סִקרן אותי והתחבר לשאלות הקשות ששאלתי את עצמי באותה תקופה. לקחתי מהם חוברות והם ביקשו את מספר הטלפון שלי כדי לשמור איתי על קשר. אחרי כמה ימים הם חזרו אליי וכך, תוך כדי השירות הצבאי, התחלתי להיפגש איתם בכל פעם שיצאתי מהבסיס הביתה. התחיל סבב של פגישות, לרוב בבתי קפה, שבדיעבד נבנה בצורה מאוד שיטתית. התחלנו ללמוד תנ"ך כשבהדרגה הם הראו לי שמה שלמדתי בבית הספר הוא חלקי מאוד ויש גם את הברית החדשה. התחלתי לקרוא את הברית החדשה והנבואות והם אמרו: 'אנחנו לא צריכים את רש"י שיפרש לנו, יש לנו את רוח הקודש'. היום אני יודע שכשהם אמרו 'רוח הקודש' הם דיברו על הברית החדשה".

הבנת שמדובר בעצם בניסיון להמיר את דתך לנצרות?
"באותו שלב לא. הם כל הזמן הדגישו את העובדה שהם יהודים, מאוחר יותר הם הרחיבו ודיברו על כך שגם ישו היה למעשה יהודי. אז הם גם חיברו אותי לקהילה. ככה הם קראו לזה. הם ממש דאגו שלא יהיה צלב. הצלב מגיע הרבה אחר כך. למעשה, אני זוכר שהגיע לאחד המפגשים של הקהילה אורח מחו"ל עם צלב והם ביקשו ממנו להוריד. רק בדיעבד קלטתי את זה".

אתה חושב שזה מכוון?
"בוודאי. הם לא חושפים את זה שצריך לעבור טבילה, לא חושפים את זה שחלק מהאנשים בהנהגה עברו לשמות משפחה עבריים. זה סוג של הונאה דתית. הם משחקים על העניין הזה שהם כביכול ענף ביהדות כדי למשוך אנשים כי זה פחות מרתיע. הם יודעים לעבוד. הם התאימו לי קבוצה של חיילים שהם יהודים משיחיים. אחר כך כשהשתחררתי, צירפו אותי לקבוצת למידה של צעירים והייתי במכללה התיאולוגית שלהם. בערך תשעה חודשים אחרי שנכנסתי לעניינים עברתי טבילה".

איפה?
"בחוף הים בראשון לציון".

מיכאל היה במסלול המהיר, כשכל אותו זמן הוא מתייחס לעצמו כיהודי שממשיך להיות יהודי אלא שהוא מאמין גם "במשיח שלהם" (ישוע, כפי שהם קוראים לו). הוא יצא לקמפיינים של מיסיונריות (המכונים "בישור") בניו יורק ובברלין ונסע לפסטיבלים רוחניים שונים בארץ ובעולם, למד במכללה תיאולוגית והתגורר בקהילה נוצרית. המשפחה שלו, נצר למשפחת רבנים ידועה, קיבלה בתדהמה גדולה את השינוי וניסתה לדבר על לבו.

עושה רושם שהיית מוברג עמוק בפנים. מה גרם לשינוי?
"זה היה תהליך ארוך של ספקות שהתעוררו בי. חלקם נבעו מקורסים שונים של יהדות, היסטוריה וסוציולוגיה שלמדתי בבר־אילן. למשל בעקבות קורס שעסק בגֶנֶאָלוֹגְיָה (שלשלת יוחסין) התחלתי לחקור את אילן היוחסין של ישוע וראיתי שהוא מופרך".

הוא התחיל להתעמק במחשבת ישראל וביהדות והספקות בדרכם של היהודים המשיחיים הלכו וגברו. באחד הימים הגיע אליו עלון "מחפשים" של ארגון "יד לאחים"; עלון שנוצר במיוחד עבור אותו קהל יעד של יהודים שפותו להאמין, שהצטרפו לזרם חדש ביהדות בעוד שלמעשה עברו תהליך של התנצרות. לפני מספר שנים הוא חזר סופית ליהדות, שנה לפני פטירתו של סבו הקשיש שזכה לראות את בנו שב ליהדות.

אני רוצה לשאול שאלה. יצאת עם סיפור השיבה ליהדות שלך בקול תרועה ועם הרבה מאוד ביקורת על היהודים המשיחיים. אתה אדם בוגר. נכנסת לתהליך כאדם בוגר. למה אתה בא אליהם בטענות?
"אני מאשים אותם בחוסר יושרה, כי הם טוענים שהם גם יהודים וגם נוצרים בנשימה אחת. הם לא אומרים אמת. כלפי חוץ אף אחד לא מציג בהתחלה את היותם נוצרים. הם מדברים על כך שישו הוא המשיח ורק אחר כך מדברים על כך שהוא בן אלוהים, כמו בנצרות. ההבנה שמדובר בכת נוצרית מגיעה כשהמצטרפים החדשים כבר ממש בפנים, מחוברים לאנשים ולקהילה. ולכן אני מרגיש שזו רמאות".

לתחושת הרמייה שותפים גם אנשים נוספים שהעלו אתר בשם "X משיחי". על המניעים לעליית האתר מסבירים המפעילים: "אנחנו חברים וחברות שבשלב מסוים מהחיים שלנו נפגשנו עם אנשים המכנים את עצמם 'יהודים משיחיים'. הדברים והנושאים אותם ביקשו להעביר לנו סקרנו אותנו מאוד, רצינו לדעת יותר, שאלנו אותם כיצד, איך ומדוע? ולבסוף גם אנחנו הצטרפנו. אולם במהלך הימים קלטנו באיחור מה כי ניצלו אצלנו חוסר ידע בסיסי בתנ"ך וביהדות, וכי הצטרפנו לכת מן הנצרות. חלק מאיתנו אף נפגעו מניצול מצוקות משפחתיות, כלכליות, נפשיות או אחרות. בחסדי האל, פקחנו את העיניים, עזבנו אותם והתחלנו חיים חדשים, טובים יותר, מלאים יותר, שמחים יותר. הקמנו את האתר הזה בכדי לספק מידע... ובעיקר כדי לעזור לאחינו היהודים היקרים שעדיין נמצאים במקום שממנו יצאנו".

 אות מתה

אולי קשה להאמין, אבל מבחינת החוק הישראלי כשמדובר באנשים בוגרים אין שום בעיה לחלק חוברות מיסיונריות, לשכנע בטלפון, פנים מול פנים, לפרסם באנרים ולהקים אתרי אינטרנט שמטיפים לנצרות.
מתוך עבודה שערך עו"ד דמיטרי קוגן שבדק את הנושא במסגרת קורס דת ומדינה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים בהנחייתו של פרופסור אביעד הכהן, עולה כי בשנים הראשונות שלאחר הקמתה מדינת ישראל ניסתה שלא להגביל את פעילות המיסיון מתוך חשש שזה יתפרש בקהילה הבינלאומית כהתערבות בחופש הדת. מנגד - בעשורים ראשונים אלה הייתה פעילות מיסיונרית נרחבת בשל המצב הכלכלי הרעוע. כשהחלו לקום היישובים הנוצריים הראשונים (כיום ישנם בארץ יישובים ספורים כדוגמת כפר הבפטיסטים) משרדי הממשלה הציבו לראשונה כתנאי לקבלת האישור - התחייבות להימנע מכל פעילות מיסיונרית. רק בשנת 1965 נחקק הסעיף המתייחס לאיסור שידול קטינים להמרת דת ללא הסכמת האפוטרופוס (סעיף 368 לחוק העונשין) - סעיף היכול להגיע לחצי שנת מאסר. ולאחריו - בשנת ,1977 נחקק חוק לתיקון דיני עונשין המטיל מאסר או קנס הן על ידי המשדל והן על ידי המשודל באמצעות תמורה חומרית בין אם כסף, שווה כסף או כל טובת הנאה אחרת, להמיר את דתו או את דתו של אחר.

יצוין כי במהלך השנים הועלו מספר הצעות חוק בעיקר מצד סיעות דתיות וחרדיות שנועדו לצמצם או למנוע את היכולת של המיסיון לפעול, אולם הן לא צלחו. הנתונים הקיימים בנושא אינם רבים אם כי מבדיקה שעשינו מתברר שבשנת 2014 - 99 יהודים בישראל המירו דתם, 18 מתוכם לנצרות. עם זאת, נתונים אלו חלקיים ביותר כי ככל הנראה עשרות נוספים מצטרפים מדי שנה ליהודים המשיחיים, אך לא משנים את דתם בתעודת הזהות ואחרים מתנצרים בחו"ל כך שיש קושי גדול להוכיח שאכן יש כאן תופעה נרחבת ובעייתית. אך מי שיגיע לקהילות אלו יגלה חמשת אלפים סוכנים שפעילים להפצת הבשורה ברחבי הארץ. ואם לא די בכך, גם ההגנות המעטות שהחוק הנוכחי מעניק כאמור הן בבחינת "אות מתה". אף אחד לא שומע להן ואין מי שיאכוף אותן.
דוגמה פשוטה: אם למשל הילד שלכם יקיש בגוגל את המילה "אלוהים" הוא יגיע בעמוד הראשון של תוצאות החיפוש לשאלה: "האם אלוהים מפלצת מוסר? האם הוא מעודד עבדות?", שאלה אחת מתוך רצף של שאלות שנמצאות במנוע החיפוש. התשובה לשאלות הללו היא לינק ישיר לאתר המיסיונרי.

העדויות של האנשים המגיעים למפגשים המיסיונריים מדברות על כיבוד עשיר, לימודים חינם וימי טיול במחיר מצחיק. "צעיר תפרן מגיע לבית קפה, יושב ואוכל ארוחה גדולה וטובה. זאת לא טובת הנאה?", מקשה אחד מהם. גם הטיול עליו דיבר הרב גכטמן מ"יד לאחים" בתחילת הכתבה הוא טיול שהתמורה הניתנת בו (יום טיול שלם) היא הרבה מעל לסכום המגוחך שנגבה עבורו.

אם בכל המקרים שציינו כאן אפשר להסתתר תחת תירוצים שונים (מנוע החיפוש לא יודע שמדובר בילד, מדובר בהוצאות אירוח וכו') הרי שגם כשישנן הוכחות ברורות על עבירות פליליות והן מוגשות למשטרה, ידועים מקרים בהם המשטרה סוגרת את התיק.

"לפני מספר חודשים הגיעו אלינו ליד לאחים עדויות מפורשות ומצולמות על חלוקת חומר מיסיונרי לקטינים", מספר הרב גכטמן. "תושבת העיר מודיעין צילמה 'על חם' את המיסיונרית שניגשה לבנה הצעיר והושיטה לו חומרי הסברה. הוגשה תלונה למשטרת מודיעין, אולם התיק נסגר בשל היעדר אשמה פלילית. אפילו הבקשה לקבל את חומרי החקירה בתיק – נדחתה. אנחנו רואים ושומעים על זה כל הזמן. כל הזמן!".

האם מדובר במקרה בודד בלבד? כנראה שמדובר במגמה. עו"ד דמיטרי קוגן גילה כי משרד המשפטים הודה בפני התקשורת שבעבר ניתנה הנחיה בעל פה כי כל תלונה שתוגש בגין ''חוק מיסיון הבגירים'' לא תיחקר אלא באישור היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה. כמו כן, לא יוגשו כתבי אישום בגין המרת דת ללא הוראה מפורשת של היועמ"ש. עו"ד קוגן הצליב את האמור בכתבה עם גרסתו של נציג משרד המשפטים עו''ד יעקב שפירא שבדיון בכנסת שנערך ב־2001 סיפר גרסה מעט שונה לפיה ניתנה בעבר הוראה דומה, אולם היא יצאה מתוקף ומספיק אישור פרקליט מחוזי להגשת כתב אישום.

עו"ד קוגן גילה כי בין השנים 2008-2014 נפתחו במשטרה רק חמישה תיקים בגין שידול קטין להמרת דת, ארבעה תיקים בגין עריכת טקסי המרת דת של קטינים ושני תיקים בגין קבלת טובות הנאה להמרת דת בבגירים. מבין אלה הוגשו שלושה תיקים לגבי שידול ועריכת טקסי המרת דת בקטינים. ככל הנראה כתבי אישום בנוגע לבגירים לא הוגשו והחוק לא הופעל.

אחת המסקנות שלו במחקר היא כי לחצים אמריקאיים בדרגים הגבוהים ביותר מופעלים על השחקנים השונים בזירה הפוליטית בישראל על מנת שלא להחמיר את החקיקה בנושא רגיש זה.
"העובדה שהחוק הפך ל'אות מתה'' חוסמת את המאבק בשדה המשפטי ומשאיר אותו למאבק בעיקר בשדה החברתי בין גורמים מיסיונרים נוצריים וגורמים דתיים יהודיים", מסביר עו"ד קוגן.

האם היהדות כל כך חלשה?

הטענות הללו נשללות מכל וכל על ידי המשטרה והפרקליטות. מבחינתם קיימים רק אירועים נקודתיים ולא מדיניות כוללת.
ממשטרת ישראל נמסר כי: "ההחלטה בדבר סגירת תיק חקירה או הגשת כתבי אישום מתבצעת בהתאם לסמכות הקבועה בחוק ומבוססת על שיקולים עניינים ומקצועיים, ובדגש על התשתית הראייתית לביצוע העבירה ומכלול הנסיבות".
מפרקליטות המדינה נמסר: "מבדיקה במערכת הממוחשבת של הפרקליטות עולה, כי בשנה החולפת לא הוגשו כתבי אישום בגין מתן הטבות כפיצוי להמרת דת או קבלת הטבות תמורת המרת דת (סעיפים 174א ו-174ב לחוק העונשין)".

הארגונים העוסקים ב"בישור" לפי הגדרתם הם רבים. היו שסירבו להתייחס או לחזור לפניית "נשים". ארגון "יהודים למען ישוע" - ארגון משמעותי העוסק בין השאר בפעילות בישור אמר ל"נשים" כי: "העמותה אוסרת איסור מפורש על מתנדביה למסור חומר לקטינים. ככל שהדבר קרה זה קרה בשל טעות ובניגוד להוראות המפורשות של העמותה".

גורם יהודי שעובד עם אחד הארגונים נותן זווית אחרת: "כמדינה דמוקרטית אני חושב שצריך להישמר כאן החופש למגוון דעות ודתות. היהודים המשיחיים נרדפים ופעמים רבות סופגים מכות. בכל פעם שזה קורה אני, כניצול שואה, מתבייש. האם היהדות כל כך חלשה עד שהיא לא סומכת על חבריה שיהדפו ניסיונות שכנוע בעצמם?".