בגיל 12 החליטה ד"ר ים קוטאי (29) שהיא מקצרת את שמה ממרים לים. הוריה, יונתן ואילנה להמן, חברי מושב בית גמליאל, התייחסו לשינוי כאל גחמת נעורים. כשבגיל 16 היא ביקשה מהם ללוות אותה למשרד הפנים ולשנות את שמה באופן רשמי, עדיין לא הבינו ששינוי השם הוא רק תחילת הדרך, שבסופה תבחר ים באורח חיים חילוני.
מסלול החזרה בשאלה של ים הוא מרתק. המסלול שעשו הוריה לקבל את הבחירה שלה ושל אחיה, מרתק לא פחות. ים היא בת בכורה מבין ששת ילדיהם של יונתן ואילנה. "כל אחד מהילדים נמצא במקום אחר על הרצף של שמירת המצוות", אומרת אילנה. "אבל הם כולם ערכיים מאוד ומדהימים בעינינו. ארבעה מתוכם קצינים שזו גאווה גדולה. ארבעה מתוכם גם בחרו להיות צמחונים וגם זה ביטוי לבחירה אחרת מאיתנו שהם עשו. אני מאמינה שמרגע שחותכים את חבל הטבור, הילד נפרד מאיתנו והוא ישות נפרדת ולא ההשתקפות שלנו. אנחנו מחנכים, אוהבים, מקריבים בשבילם ורוצים שהם יהיו דומים לנו, אבל להם יש תובנות משלהם. הם עצמאיים מכל הבחינות, מחשבתית ורעיונית. לוקח זמן להורים לקבל את זה וללמוד לכבד את זה".
את יכולת ההכלה, שהייתה שם כבר קודם, הם העמיקו בסדנה מיוחדת להורים של חוזרים בשאלה והורים של חוזרים בתשובה, שמקיימת עמותת "התקשרות זוגית - מחברים קצוות בבית". העמותה, שעובדת מזה מספר שנים עם זוגות שבהם אחד מבני הזוג חזר בשאלה או בתשובה, החליטה לפתוח סדנה דומה להורים וילדיהם.
בסדנה יונתן ואילנה להמן פגשו לראשונה את צילה ואדי טשרניחובסקי, הורים חילונים לשלושה שבנם הבכור, דור שמואל בן ה־26, בחר לעשות את המסלול ההפוך ולחזור בתשובה.
בבית משפחת טשרניחובסקי החזרה בתשובה של בנם, דור, שהוסיף לשמו את השם שמואל לאחר התייעצות עם רבו, לא עברה בקלות. "זאת לא דרך חיים שאני מאמינה בה", מודה צילה. "כבר אין לי הרבה נושאי שיחה משותפים עם דור, והוא היה ילד שמאוד קרוב אליי. בעלי ואני גדלנו במשפחות חילוניות, אני מאמינה בפתיחות ובקבלת האחר. אנחנו מטיילים כל השנים, רואים עולם ותרבויות אחרות. אני בעצמי למדתי 'לימודי ימימה' תקופה מסוימת, אבל אני לא אוהבת כפייה ואת הדת אני חווה ככפייה מסוימת. אנחנו צריכים לקבל את הדתיים ולא הם אותנו. וכך גם דור: אני צריכה לקבל אותו, כי אין לי ברירה, אחרת הוא לא יבוא. החזרה בתשובה שלו הרחיקה אותו מאיתנו. בחגים הוא לא בבית, שבתות - רק לפעמים. כל פעם יש גזֵרות חדשות או חוקים חדשים. אני חושבת שהוא ילד אמיץ שהוא עשה כזה צעד. כל הכבוד לו, כי אני לא יכולה לעשות כזה צעד. אבל אני חושבת שבתוך התהליך יש יותר מדי החמרות. הוא בתחילת הדרך ואני מקווה שהוא יתאזן. פעם חשבתי שהוא יפתח בר, יקים חברת טיולים. יש הפתעות בחיים", היא מוסיפה בהשלמה. "ככה לא נקפא על שמרינו".
"הרגשתי שמצאתי משהו אמיתי". דור שמואל בילדותו | צילום:
יחסי ציבור, מגזין נשים
"דור תמיד היה מוקף בחברים, מסמר החבורה, כמו צילה", ממשיך אדי לתאר את השינוי הקיצוני שעבר עליהם. "פתאום השקט הזה בבית, ובשבת הוא לבד ולא מתקשר. היה לנו קשה לראות את זה, במיוחד לצילה. תמיד היו מתקשרים כולם לדור: מסיבה, ים, גלישה, בחורות ופתאום דור דוחה את החבר'ה".
באופן מפתיע, תהליך החזרה בתשובה של דור התחיל דווקא כאשר הצטרף לאביו, אדי, שנוהג לפקוד בקביעות את שיעוריו של הרב יובל אשרוב במרכז "מודעות", בנווה צדק בתל אביב. אדי הגיע לשם כחלק מתהליך החיפוש הרוחני שלו. לפני כחמש שנים, כשדור סיים שירות צבאי בתותחנים, הוא הצטרף לאביו.
הוא שיתף אותך בתהליך?
"הוא שיתף אותי. בהתחלה שמחתי. הלכתי לשיעורים מחיפוש, אבל זה לא גרם לי לחזור בתשובה. הייתי גאה שהבן שלי מצא דרך והולך איתה עד הסוף. זה משהו שאני מעריך. אפילו קצת מקנא; אבל לאחרונה יש לי קונפליקט עם זה, קשה לי בעיקר עם הנושא של הצבא. שמעתי מדור שהילדים שלו אולי לא ישרתו בצבא, ואני רואה בצבא מקום של חיבור, אהבת העם וישראל, ופתאום הגישה הזאת מרגישה לי לא נכונה. יש בה משהו שמפריד".
משפחת טשרניחובסקי מתגוררת במושב רמות השבים. דור הוא בן בכור להוריו. אִמו, צילה, היא רוקחת נטורופתית ומדריכת טיולי הנשים "מלכת המדבר". אביו, אדי, עוסק בבנייה ולאחרונה נמצא במעבר למקצוע החקלאות. אחיו ואחותו משרתים בצה"ל.
"לפני שהצטרפתי לשיעורים", נזכר דור. "הייתי מאוד אנטי. הושפעתי מהדעות על דתיים שלא עושים צבא. אבל משהו משך אותי במה ששמעתי והמשכתי ללכת לשיעורים למרות הקושי". לפני חזרתו בתשובה הוא עבד כברמן, התנדב בעמותת "עמיחי" הפועלת למען אנשים בעלי מוגבלות שכלית והתפתחותית, ושילב עבודה בתחום החינוך המיוחד. בין לבין, כמיטב המסורת המשפחתית, הוא טייל כמעט שנתיים מסביב לעולם. לאחר מכן החל בלימודי חינוך מיוחד במכללת תל חי. שם, בצפון, התקרב עוד אל הרב אשרוב שגר ביישוב 'האור הגנוז', והעמיק בלימוד. "אז כבר החל תהליך מואץ יותר של שמירת מצוות", הוא מספר.
אדי אביו מוסיף: "זה לא היה משהו הדרגתי. לפני שנתיים חגגנו לו יום הולדת ויש לנו בריכה בבית, באו המון חברים וחברות, בחורות עם ביקיני שעבדו איתו בבר בתל אביב. שבוע אחרי זה פתאום הוא מופיע עם ציצית וכיפה".
"כבר שנה לפני כן הייתי דוס, אבל מבפנים", מתקן אותו דור. "זה פשוט לא נראה כלפי חוץ. במסיבה בבריכה כבר הרגשתי שאני בכלל לא שייך לזה. בפנים כבר הרגשתי משהו אחר לגמרי. ואז החלטתי שזהו. אבל זה תוצאה של התהליך הפנימי שעברתי מאז שהתחלתי ללמוד. רק המעבר בלבוש היה חד. כבר הרבה לפני, גם בטיולים בחו"ל, לא הרגשתי שייך לחלק מהדברים שהיו שם".
הוא המשיך עוד שנה את חייו כסטודנט דתי במכללת תל חי: "זה היה מאוד מאתגר, כי זה מקום די הפוך למה שהייתי, וכחוזר בתשובה הייתי שם די לבד. ואז הבנתי שזהו. באלול הזה התחלתי ללמוד בישיבת 'תורת החיים' ביד בנימין ובמקביל אני עובד בחינוך עם ילדים".
מה הוביל אותך בכל הדרך הזו שהיא כל כך שונה ממה שגדלת עליו?
"הרגשתי שמצאתי משהו אמיתי לחיות בשבילו. גם קודם הרגשתי שאני חי, אבל כאן זו אמת חזקה שמושכת אותך. אתה מרגיש שאתה עושה משהו עם תכלית, עם משמעות. הנשמה מתחילה להאיר וזה מרגיש נכון".
אדי (מימין): "הייתי גאה שהבן שלי מצא דרך והולך איתה עד הסוף. זה משהו שאני מעריך. אבל לאחרונה יש לי קונפליקט, בעיקר עם הנושא של הצבא". צילה (משמאל): "כבר אין לי הרבה נושאי שיחה משותפים עם דור, והוא היה ילד שמאוד קרוב אליי. אני מאמינה בפתיחות ובקבלת האחר, למדתי 'לימודי ימימה' תקופה מסוימת, אבל אני לא אוהבת כפייה ואת הדת אני חווה ככפייה מסוימת" | צילום:
רמי זרנגר, מגזין נשים
כישלון אישי
גם אצל ים התהליך היה לא קל. תחילת תהליך החזרה בשאלה שלה החל כשהייתה בכיתה ח' "למדנו את פיוט הימים הנוראים 'ונתנה תוקף', וזה הכניס אותי לסרטים", נזכרת ים. "הייתי בת 14, בעיצומה של האינתיפאדה ב־2002, בחשתי בכל הנושאים של הפוליטיקה והשואה ופתאום הפיוט הזה טלטל אותי. המקום הזה של 'מי באש, מי בחרב' וכל נושא השכר והעונש שברו אותי. זה נראה לי לא צודק ולא הגיוני שככה מתנהל העולם. בדיעבד אני מבינה שזה היה קצת ילדותי, אבל היו לי המון דיונים עם אבא שלי על זה אז. לא הצלחתי להבין איך ביום הזה נשפטים, ותינוקות בני חודשיים מתים אחר כך. זה יצר אצלי המון קונפליקטים, ובאולפנה שבה למדתי סירבתי בהפגנתיות להתפלל. נראה לי צביעות לעשות את עצמי מתפללת".
אילנה מוסיפה בחיוך: "היא הייתה מרדנית, היו מתקשרים אלינו מהאולפנה ומתלוננים שהילדה אינה משתפת פעולה בזמן תפילה. השאירו אותה, כי היא בסך הכול הייתה ילדה טובה עם ציונים מאוד גבוהים, אבל היא מרדה בגלוי".
למרות משבר האמונה שהלך והעמיק, היא לא הרגישה צורך לבעוט בחינוך שקיבלה. "אין לי שום דבר נגד הדת", מסבירה ים. "זוהי דרך חיים מדהימה למי שזה מתאים לו. אני אדם ריאלי, עוסקת ברפואה, וברמה האישית לא התחברתי. אין בי את הניצוץ והאמונה דתית שמאפשרים לאדם מאמין לבחור באורח החיים הזה. מצד שני, אני לא לגמרי אוהבת את העולם החילוני. הייתי רוצה גם וגם".
"אם נבו יגדל ויחליט לאכול בשר ולא להיות צמחוני כמונו, זה שבר ערכי. אם הוא לא יתגייס לצבא, זה ישבור אותי". ים בילדותה | צילום:
יחסי ציבור, מגזין נשים
את הרצון להיות "גם וגם" היא מייחסת למקום המכבד שנתנו הוריה לבחירה שלה. "אני חושבת שבגלל שהכילו אותי בבית, לא נוצרה בי התנגדות. לא היה לי צורך במחשופים הכי עמוקים, או לצאת למקומות מפוקפקים. את הילד שלי למשל, ארצה לשלוח לחינוך מעורב דתי־חילוני".
כיום ים היא רופאה צבאית, המשרתת כקצינת רפואה חטיבתית בהגנה אווירית בבסיס פלמחים של חיל האוויר. לריאיון היא מגיעה עם ג'ינס, טי שירט ותינוק בן חמישה חודשים, נבו בנה בכורה, במהלך עבודתה נמצא בטיפולה המסור של הסבתא אילנה. בעלה של ים מגיע מבית חילוני, אך מסורתי ומכבד.
איך זה עובד בשבתות למשל?
"אני מכבדת את הוריי ובאה לשבת שלמה, אבל לפעמים זה מקשה עלינו. אם הייתי יכולה לקפוץ לביקור קצר בשבת היה יותר קל. לבוא לשבת זה דבר שדורש היערכות, אבל אני באה לשמח את ההורים שלי וזה כיף לבוא לכל השבת".
אילנה, אִמהּ של ים, מודה שלא תמיד היה קל לעמוד מנגד ולהכיל כל דבר, אבל בסוף זה השתלם. "כשהלכתי למדוד עם ים שמלות כלה, היא בחרה שמלה עם מחשוף גדול וגב פתוח, והיה לי קשה עם זה; אבל היא, מיוזמתה, הוסיפה כל מיני תחרות לכסות מחשוף וסגרה גב. המוכרת שעבדה שם אמרה לי: 'איזו ילדה מדהימה, כל הבנות רוצות לפתוח ותראי איך היא מכבדת אותך ורוצה לסגור'. רק אז הבנתי כמה היא באה לקראתי בעצם.
"אני גדלתי בבית מרוקאי מסורתי־דתי שבו יש הרבה ילדים ויש כאלה שלא זורמים עם הדת, אבל בבתים האלה יש המון קבלה. אימא אוהבת את כולם. אימא שלי, סבתא של ים, בזמן הדלקת נרות נהגה להתפלל על כולם. על אלה שעזבו התפללה שיחזרו בתשובה, וגם אני נוהגת כך. משמח אותי שהילדים שלי מלאי נתינה לכל העולם. אם ים הייתה הופכת לסוציומטית, היה לי קשה. מצד שני, כשהבנים לא קמים לבית כנסת, זה מצער אותי. אני גאה בהם, אבל לא גאה בזה. בכל מקרה אני אוהבת אותם אותו הדבר, זה לא משנה כהוא זה".
יונתן, אביה של ים, צלם סרטים דוקומנטריים למשפחות ובעברו איש הייטק, עבר את התהליך מעט אחרת. "אני בא מבית יקה־בריטי. היה לי יותר קשה לקבל. כשים הייתה נערה היא הגיעה יום אחד בהצהרה שהיא הולכת למחנה של נוער מרצ".
"החבר'ה המגניבים הלכו לשם", עוצרת אותו ים כדי להבהיר. "אני עצמי לא אהבתי את מה שהיה שם".
"המזל היה שזה נגמר מהר מאוד, אבל זה שבר אותי", מוסיף אביה בגילוי לב. "בכיתי מאוד. מי שסייע לי היה חבר טוב שאני לומד איתו שאמר לי: 'תזכור את יוסף שעמד בניסיון של אשת פוטיפר. הוא עמד בניסיון בזכות הדיוקן של יעקב שראה לנגד עיניו. אם יעקב היה אבא מטיף - איך יוסף היה מגיב? עושה דווקא. יעקב לא הטיף, ולכן הדיוקן שלו יכול היה לעמוד לנגד עיני יוסף'. אני מאמין שאם אתה 'אנטי', הילד יהיה 'אנטי' עוד יותר. ויכוחים לא עוזרים. הדימוי הזה של יעקב הולך איתי הרבה שנים לעוד התמודדויות. עקרונית, אני לא יודע ולא שואל מה הילדים עושים בחוץ. אני מבקש שהביתה לא יביאו חילוניות. מה שהם עושים בחוץ, זה עניינם. בבית אני מבקש שיכבדו את המקום, ילכו עם כיפה, יבואו לשבת מלאה ולא רק לארוחה בערב שבת וייסעו".
אתה מרגיש אכזבה או כעס?
"אכזבה, אבל לא כעס. אם הורה מאמין בערך מסוים והילד לא רואה את הערך הזה, זה אומר שאני כהורה לא נתתי דוגמה אישית טובה, וזה כישלון שלי. אני מאוד מאמין בקיום מצוות כדרך חיים. לנו קשה לוותר, כי לכאורה זה לוותר על מה שאלוקים אמר".
"נתתם דוגמה מצוינת, לי זה לא הסתדר בחיים שלי", עונה לו ים. "לא חזרתי בשאלה בגלל נוחות. פשוט ברגע שזה מונע ממני דברים ואין לי דרייב פנימי, זה מרגיש לי טיפשי לעשות את זה".
יונתן מסכים: "להיות דתי זה הגבלה, וכדי לעשות את זה צריך אמונה. אני לא הצלחתי להעביר לילדים את הקשר בין הערך הרוחני להתנהלות הפרקטית. אולי אני לא דוגמה אמונית טובה, כי אם הילדים שלי בוחרים שלא לקיים מצוות, זה אומר שלא הצלחתי בהעברת העניין של 'והגדת לבנך'. הצלחתי להעביר להם את ערכי 'בין אדם לחברו', אבל לא את חשיבות המצוות שבין אדם למקום. הפתרון שלי זה לא לדעת. לא רוצה לדעת מה הילדים שלי עושים מחוץ לבית".
ים, את יכולה להבין את הקושי שזה גרם להורייך?
"בוודאי. במיוחד אם אתה מגדל ילד בצורה מסוימת. אם נבו יגדל ויחליט לאכול בשר ולא להיות צמחוני כמונו, זה שבר ערכי. אם הוא לא יתגייס לצבא, זה ישבור אותי".
"למדתי מאמא שלי שבזמן הדלקת נרות נהגה להתפלל על כולם. על אלה שעזבו התפללה שיחזרו בתשובה, וגם אני נוהגת כך. משמח אותי שהילדים שלי מלאי נתינה לכל העולם". אילנה (משמאל) עם ביתה ים ובעלה. | צילום:
רמי זרנגר, מגזין נשים
לדעת לשחרר
קשה לאמוד במדויק את תופעת המעבר בין המחנות. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הבחירה באורח חיים אחר מבית הגידול היא תופעה רווחת. עשרה אחוזים מבין החרדים בוחרים באורח חיים שאינו חרדי בבגרותם (דתי לאומי או חילוני), 25 אחוז מבני המגזר הדתי לאומי בוחרים באורח חיים חילוני ולחלופין, 22 אחוז מהחרדים מגדירים עצמם כחוזרים בתשובה.
אז מה קורה כשבאותה סדנה יושבים הורים חילונים שילדיהם הפכו לדתיים והורים דתיים שילדיהם הפכו לחילונים? איך זה נראה כשהורים לילד שעבר ל"מחנה השני" והם בסוג של אבל או הרגשת אובדן, נפגשים עם הורה מאותו מחנה של הילד ומבינים שהוא מרגיש בדיוק כמוהם וחווה בדיוק את מה שהם חווים?
דנה כץ, פסיכולוגית ומנחת קבוצות בעמותת התקשרות, מספרת על המפגש המפתיע בין ההורים. "המפגש בין ההורים החילונים לדתיים הוא מפתיע ומרתק, בייחוד עבורם", מחייכת כץ. "במפגש הראשון הם לא מבינים מה הקשר: 'הרי אנחנו משני צִדי המתרס, הלוואי עליי מה שקורה אצלך'. הם צוחקים זה עם זה, 'בוא פשוט נחליף ילדים וסגרנו סיפור'. מתחת לבדיחות ולהומור מסתתרת תפישה של כל צד את עצמו כהרבה יותר מסכן. ההורים החילונים לא כל כך מבינים מה ה'ביג דיל' עם ילד שסופסוף הוריד את הכיפה ונחשף לעולם הגדול. ההורים הדתיים מקנאים בסתר לִבָּם בהורים החילונים על בִּתם שמתעקשת להתלבש צנוע". אלא שתחושת השונות בין שני המצבים וחוסר ההבנה מתפוגגות בשלב מוקדם מאוד. "כבר בסבב ההיכרות, ההורים מופתעים לגלות שהאמירה הנרגשת של האימא מ'הצד השני' היא זו שהכי נגעה בהם ואיתה הזדהו. אחרי שני מפגשים, הם כבר תורמים אלה לאלה טיפים להתמודדות עם תחושת האכזבה, או איך לספר לסביבה ולחיות עם זה בשלום. במפגש האחרון, יש תרגיל קבוע שבו מתבקשים המשתתפים לבחור את המשתתף שהכי תרם להם בקבוצה. נדירות הפעמים שבהם יפנה הורה חילוני להורה חילוני אחר, או דתי לדתי. לרוב המשתתפים, המשתתף שהכי תרם ו'הוריד אצלם אסימונים' הוא משתתף מהמגזר השני".
למה הם בעצם מגיעים לסדנה הזו לדעתך?
"הורים רבים מצליחים בעצמם, עוד לפני הסדנה, לגלות הבנה ולהכיל את הילד; אבל במקביל הם מרגישים מאוד בודדים וחנוקים עם התחושות והרגשות שלהם. הסדנה מהווה מקום בטוח עבורם ומאפשרת לדבר, לשתף ולמצוא דומים לתחושות ולמחשבות, שבהן הם לא תמיד משתפים את ילדיהם ואפילו לא תמיד את בני הזוג שלהם".
אילו תחושות ההורים מעלים?
"תחושות כמו כישלון כמחנך, בושה, אכזבה, כאב עמוק, כעס. תחושה שכהורה עליי להתפשר ולהתגמש כלפי הילד, אבל מי יתפשר ויתגמש כלפיי?". התחושות הללו, אומרת כץ, לרוב לא יבואו לידי ביטוי מחוץ לסדנה. "כלפי הילדים, וגם כלפי הסביבה, לרוב ההורים מאוד חשוב לשדר: 'אני אוהב אותך ושמח בך כמו שאתה, על אף השינוי שעברת'. ופה בסדנה זה המקום שלהם להגיד – 'נכון, אני אוהב אותו ומקבל אותו, אבל... קשה לי, עצוב לי, אני מאוכזב, אני לא מאמין שזה קרה דווקא לי', וכן הלאה".
"המפגש בין ההורים החילונים לדתיים הוא מפתיע ומרתק, בייחוד עבורם. הם צוחקים זה עם זה, 'בוא פשוט נחליף ילדים וסגרנו סיפור'". דנה כץ. בתמונה: משפחת להמן ומשפחת טשרניחובסקי במפגש | צילום:
רמי זרנגר, מגזין נשים
לפני שאני נפרדת מהמשפחות ומדנה, אני מבקשת לדעת מה המכנה המשותף העמוק יותר שהם גילו בסדנה ובתהליכים שהם חווים כהורים. אני מפנה את השאלה לשני זוגות ההורים.
"אני מרגישה שיש משהו משותף בינינו, ההורים משני הצדדים", עונה צילה. "אתה מגדל ילדים עם דרך חיים שאתה מאמין בה, ופתאום אתה מרגיש כאילו הילד הופך להיות נזיר בודהיסטי. אלה אותם רגשות אצל ההורים. הצעד של הילדים בעצם אומר: 'ההורים שלי גידלו אותי לא טוב, דרך החיים שלהם לא נכונה, אני בוחר משהו אחר'. פגשתי בסדנה עוד הורים חילונים עם ילדים חוזרים בתשובה שכבר הקימו בית, והלחיץ אותי מה שקורה אחר כך, כשיש הרבה ילדים, זה קשה כלכלית, חלק בוחרים ללמוד ולא לעבוד. זה מפחיד".
למי את מרגישה שקשה יותר? לך או להורים שילדיהם חזרו בשאלה?
"לנו קשה יותר, כי צריך להתרגל ליותר דברים. ליהודים יש יותר טקסים מאשר להודים לדוגמה".
"מצוות, לא טקסים", מתקן אותה דור.
אילנה, אימא של ים, תורמת מצידה: "אנחנו לא צריכים להפוך את המטבח עבורה, אז אולי קל לנו יותר".
אלא שדווקא אדי לא מסכים עם צילה: "אני מרגיש שההתמודדות שלהם קשה יותר, כי יש שם עניין אמוני".
יונתן מנסה לתת פרשנות אחרת למצב: "זה לא סימטרי. החילונים מתמודדים עם זה שהילד מביא ערכים שלהם אין ולכאורה אומר להם: 'אתם לא בסדר'. הדתיים מתמודדים עם ילדים שאומרים: 'אתם ממש בסדר, ותמשיכו, אבל לנו זה כלל לא מתאים. תנו לנו לבדוק, לחפש, לבחור דרך שונה. תנו לנו לעוף. שחררו אותנו'. כשדיברנו על זה יחד בסדנה זה יצר חיבור מעניין מאוד".
אילנה: "במהלך הסדנה הבנתי שאנחנו בוחרים תפקידים ואולי עלינו כהורים מוטל הצורך להרפות ולבחור תפקיד אחר. אני נהגתי פעם למשוך לבנות את השרוולים כלפי מטה ולסדר להן את המחשוף. החלטתי לשחרר את זה".
יש תחושת אשמה שהילד בחר בדרך אחרת?
"אני כבר לא מאשים את עצמי", עונה יונתן. "יש הרבה משפחות במושב שיש להם ילד אחד או שניים שעזבו. זה לא מעודד או מקל, אבל זאת תופעה היום ויש הרבה שותפים לצרה. מערכת החינוך הדתית לא מתמודדת עם זה".
ים ודור מסכימים על דבר אחד: "אנחנו דור מאוד אינדיבידואליסטי. כל אחד עושה מה שמתאים לו".
יונתן: "אם ילד לפני 40 שנה לא היה קם לתפילה, היו זורקים אותו מהמיטה. היום, חלק מהילדים בכיתה של הבן הצעיר שלי לא מתפללים. בעקבות זה שכולנו יותר מכילים, הם יותר מרשים לעצמם לצאת החוצה".
"הלוואי וישתנה ויהיה אחרת ויתקרבו ויחזרו", מוסיפה אילנה תקווה כמוסה. "אבל אני מנסה להפסיק להיות ביקורתית, להגיד מה לא טוב, אלא לראות את הטוב והחיובי ולהתפלל עליהם שיצליחו ושיהיו בריאים. הלכידות המשפחתית בעיניי היא לפני הכול".
ויונתן בוחר לקחת את המצב למקום יצירתי: "יום אחד", הוא אומר מהורהר. "אני עוד אעשה על זה סרט".
מתוך גיליון 226 של מגזין "נשים".
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן