הרפיה. נשימה עמוקה. מבט זריז במראה.תפילות אחרונות משוגרות לאוויר בחלל הצר שמאחורי הקלעים. "ה' שפתי תפתח. ועשני כלי לשליחותך. כי לתקן באנו, ולא לקלקל". למרות מאות ההצגות ועשרות אלפי הצופות, ואולי דווקא בגללן ובגלל האחריות שבאה איתן, פרפרי ההתרגשות באים שוב ושוב לבקר, כמו מבקשים לקיים: בכל יום יהיו בעינייך כחדשים. "אנא קלי, זכנו להעביר את המסר כהלכה, ושכך הוא גם ייקלט. כי אולי יש לנו רק הזדמנות אחת ויחידה לעשות זאת".
התאורה מתעמעמת לאיטה, כמעט מאליה. עוד מספר שניות ישרור באולם חושך מוחלט, שניסיון העבר מלמד שעוד יצמיח מתוכו אורות גדולים ומבורכים. ידיה של הסאונדוומן מתרוצצות, מרחפות בין הכפתורים, בעודה מבצעת בתשומת לב רבה סדרת בדיקות קפדניות אחרונות. התאורנית, בתורה, ממקדת מבט ומכוונת את האלומה למקומה המדויק במרכז הבמה. מאות הצופות מסיימות אט אט להתלחשש, מחכות בדריכות לתחילת המופע. והנה, השחקניות ניצבות לפתע על הבמה, כאילו היו שם מאז ומעולם, מכוסות מעיני הקהל. ומה נשתנתה הצגה הזו מכל ההצגות, אתם שואלים? הלילה הזה, בהצגה הזו, כולן נשים. וזה לא שהייתי שם כדי לספר, כמובן.
עוגיות של אמא בבית קפה
"התחלנו לפני עשור בדיוק", מספרת אורטל נגר, שותפתה של הדר בן חמו לתיאטרון "שחרית", תיאטרון הנשים שהקימו. "זה קצת מצחיק לומר את זה, אבל בהתחלה בכלל לא חלמנו להקים תיאטרון. זה פשוט נוצר ממציאות חיינו. למדנו משחק במכללת 'אמונה' בירושלים, ובמקביל יצאנו לדייטים. זה כבר היה שלב שבו רצינו מאד להתחתן. אחרי הדייטים היינו חוזרות לדירת הרווקות שלנו, ומספרות אחת לשנייה איך היה. בגלל לימודי המשחק, רוב הסיפורים היו תיאטרליים מאד – עצובים, שמחים, מצחיקים, והרבה פעמים גם הזויים.
"מפה לשם, לא עבר זמן רב עד שאמרנו לעצמנו: 'זה טוב. אנשים חייבים לראות ולשמוע את זה'. גם כי ראינו שזו מצוקה שחוצה מגזרים וגילאים, וגם כי המציאות פשוט עלתה על כל דמיון. הצטברו אצלנו הרבה סיפורים חזקים מאד. למשל, סיפור על בחור שנפגש עם אחת מאיתנו, והציע באמצע בית הקפה עוגיות שאמא שלו הכינה, כדי לחסוך כסף ולא להזמין. במקביל לכל זאת – פגשנו את נטע רוטנר, שמשחקת איתנו בהצגה הזו, ועברה דברים דומים, ופשוט התחלנו לעבוד. יצרנו הצגה בשם: 'בעצב תצאי עם בנים', שהופענו איתה כבר יותר ממאה פעמים עד היום בכל רחבי הארץ. כנראה שהיא נגעה באנשים, כי אנחנו עדיין ממשיכות להופיע איתה".
מה היו השלבים הראשונים? איך מקימים תיאטרון ויוצרים הצגות מאפס?
"האמת, שזה היה די מורכב", מצטרפת הדר לשיחה. "את 'בעצב תצאי' יצרנו מתוך מקום של חיפוש. בדקנו, כתבנו, ערכנו, מחקנו, וחוזר חלילה. עבדנו עליה יותר מחצי שנה, ואז פשוט קפצנו למים. שכרנו אולם, קבענו תאריך, פרסמנו מודעות וכל מה שצריך. תהילה אוחנה, שהיום היא המפיקה שלנו, למדה בכלל מחשבים, ופתאום נהייתה המפיקה שלנו. ותודה לאל - הקהל פשוט הגיע. רק היום אנחנו יודעות להעריך את זה באמת. כי עד שהתחלנו לעשות את זה – כמעט אף אחד לא עשתה תיאטרון נשים רציני, עם אולם וכרטיסים וכו'. וגם, אף אחד לא דיבר על הרווקות, כלומר – בעיקר גברים דברו על זה. אנחנו הבאנו את זה מהזווית הנשית. כל הזמן גם היה לנו חשוב מאוד להביא מסר חיובי, שאנחנו בוטחות בה', ומאמינות שיהיה בסדר".
"חשוב לנו מאד להעביר מסרים חיוביים בהצגות שלנו, ויחד עם זאת – לא לנסות לחנך", מדגישה הדר. "אנחנו מאמינות שיש לתיאטרון המון כוח, ואפשר לעשות בעזרתו דברים מדהימים. למשל, בסוף ההצגה 'בעצב תצאי עם בנים' יש קטע חזק מאד, שבו אנחנו מדברות על הקשיים שברווקות. אך לצד זה אנחנו מעבירות מסר, שהכל לטובה מה' יתברך. כי יש לכל אדם אמונה גדולה בה', ורק צריך לגלות ולחשוף אותה. והקב"ה מוביל כל אחד ואחת בדרך שהכי טובה לו".
לצד הדברים משמחים, במהלך ההופעות התגלו גם לא מעט קשיים. אחד הגדולים שבהם היה שאחת השחקניות, אורטל, הייתה רווקה גם במציאות, ולא רק כשחקנית, בכל אותן הצגות שהן קיימו ברחבי הארץ. "זה לא היה פשוט", חושפת אורטל. "לפעמים הרגשתי שאני יותר מדי מוכרת את החיים האישיים שלי לטובת התיאטרון והקהל, ולטובת המטרה הגדולה, ולא הייתי בטוחה אם זה נכון. ניסיתי, לפעמים מדי ערב, לשכנע את הקהל בטוב ובחסדי ה', ותוך כדי זה בעיקר ניסיתי לשכנע את עצמי. לא פעם זה פגע בי. אני זוכרת שכמה פעמים, בעקבות דברים שחוויתי, נטע והדר הציעו שאשנה את הטקסטים – כדי שזה לא יחשוף אותי כל כך, כדי שאהיה מוגנת יותר. רציתי מאד לשמור על עצמי".
"יחד עם הקשיים הגדולים והאמיתיים", מוסיפה הדר, "גם קרו לנו כל מיני תקלות נדירות, שרק חזקו אותנו, אך באותו רגע הן היו מאוד מלחיצות. למשל, כמה שעות לפני ההצגה הראשונה שלנו, ממש ממש הראשונה, עם כל הלחץ שבעולם, התחיל לרדת שלג. פשוט משעות הערב - התחיל לרדת בירושלים שלג מטורף. לא ידענו מה אנחנו עושות עם עצמנו. ואז, כמה שעות לפני ההצגה, החלטנו לבטל אותה. זה לא עזר כמובן להפחית את ההתרגשות האדירה שהייתה לפני ההצגה הראשונה, שבסוף כן יצאה לפועל. לפני שעלינו הרגשנו שזו כמו קפיצה מצוק ענק. פחד אדיר. ואז החלטנו שאנחנו פשוט יוצאות לקהל, ומה שיהיה יהיה".
תיאטרון שחרית | יח``צ:
הידברות
שחקנית דתייה – הילכו שניהם יחדיו?
אנשים רבים חשים כי אחד הדברים הקשים בחייהם הוא השילוב הנכון בין שמירת ההלכה לבין קיום חיי מעשה מלאים ועשירים. עניין זה מסובך על אחת כמה וכמה, כשעיסוקך הוא משחק ותיאטרון. גם על העניין הזה יש להדר ולאורטל לא מעט מחשבות, כמובן. לאחר החלפת מבטים קצרים ביניהן, הדר מתחילה לשפוך את אשר על לבה: "אחד הדברים היותר קשים לנו, מכמה סיבות, הוא שאנחנו לא מאפשרות לגברים לראות את ההצגות שלנו. אף על פי שהבעלים שלנו תומכים בנו מאד, נפשית, כלכלית, ומה לא - הם לא ראו אפילו פעם אחת את ההצגות. זה מאוד ברור אצלנו. גם לבעלי תפקידים, כמו תאורנים, למרות שמבחינה הלכתית יש שמתירים, כי זה נקרא 'עוסק במלאכתו', אין אצלנו כניסה. יש לנו סאונדוומן ותאורנית. גם לעיתונאים אנחנו לא נותנות להיכנס להצגות, ולפעמים זה גורם לכך שלא יכתבו עלינו, או שלא נזכה במימון או בפרסים, אבל אנחנו פשוט רוצות לשמור על ההלכה, וכמובן גם להרגיש בנוח, ולהיות כמה שיותר מדויקות".
"בנוסף", אומרת הדר, "ישנם קשיים וחיבוטים נוספים שמצטרפים לכך שאת בוחרת להיות שחקנית דתייה. למשל, יש עבודה רבה מול האגו – מתי אני רוצה את כל זה בשביל אהבת הקהל, ומתי זה באמת לכבוד ה' יתברך? מתי אני פרטית ומתי אני כללית? מתי אני למען הרווקות הרבות, ומתי אני בשבילי? ואחרי ולפני כל זה, אנחנו שואלות את עצמנו המון – כמה נכון להתראיין? וכמה להצטלם? הרבה פעמים, למשל, אנחנו גם מתייעצות עם רבנים לגבי הדברים האלה. קשה מאד לשמור על צניעות בתחום הזה, אבל זה חשוב לנו מאד".
"לפעמים זה גם פוגע לנו בהצלחה המסחרית וברווחים הכספיים", מרחיבה אורטל את היריעה. "למשל, אנחנו מוציאות המון כספים בגלל שאנחנו מאוד מקפידות מאוד על ההלכה. למשל, עשינו סרטונים של ההצגות, תקצירים כאלה, שאפילו הבעלים שלנו לא ראו, ואנחנו שולחות אותם רק לרכזות תרבות, לנשים בתחום, ולא לגברים, ומבקשות מהן שלא יפיצו. זה מוריד לנו מהסיכוי לקבל הזמנות. מעבר לזה, אנחנו גם לא ביוטיוב. הרבה פעמים אומרים לנו – תראו את עצמכן יותר. וזה אכן מתבקש, זה חלום של כל שחקנית – להיות כמה שיותר מוכרת, וזה כל כך טבעי, ואצלנו זה הפוך – אנחנו מנסות הרבה פעמים להסתתר, להתכסות.
"אני רוצה להוסיף משהו על חלק ממה שמאוד מודרני היום, וזה שמאוד קשה לנו עם הפייסבוק. לדעתי זו ממש תרבות של שקר. זה ממש: 'בואו נספר שטוב לנו גם כשלא טוב לנו, בואו נראה רק את הצדדים הטובים שלנו, רק את מה שאנחנו עושים ולא את מה שאנחנו לא עושים'. אין ספק שהפייסבוק הוא שופר שעוזר להביא את הבשורה שלנו לציבור, ולכן אנחנו משתמשות בו רק לצורך מכירת כרטיסים, אבל חלילה לא כדי להשוויץ ולנקר עיניים. זה לא מתאים. לא צנוע ולא יהודי. כל פוסט שאת כותבת יכול לעשות טוב למישהו אחד ולפגוע באחר. אז אנחנו משתדלות להשתמש בניו מדיה רק כשאנחנו בעונת הופעות, להפוך אותו לכלי ולא למטרה. זה לא פשוט העניין הזה. זו מלחמה פנימית לא פשוטה בכלל".
ניתוח לב פתוח
בתהליכים ארוכי טווח, הרבה פעמים קשה לשים את האצבע על נקודת המפנה שחוללה את הכל. עם זאת, לפעמים ניתן להצביע על דברים מסוימים שגרמו לשינויים גדולים. היום, גם בזכותן של הדר ואורטל, מופעים של נשים עבור נשים הן דבר כמעט מתבקש ומובן מאליו, אך כאמור – לא תמיד זה היה המצב. כעת, עם צאת ההצגה השלישית שלהן, ועם חגיגות העשור להקמת התיאטרון, הן מבקשות לבנות קומה נוספת, ולמעשה מביאות איתן בשורה חדשנית, הנובעת מהחלטתן האמיצה לפתוח את האולמות גם לנערות, ולא להסתפק בהופעות הרגילות בתוך כותלי בית הספר.
"זה לא פשוט להופיע בפני נערות ונשים ביחד, זה משהו אחר לגמרי", מודה הדר. "אבל הגיע הזמן לבנות עוד קומה בעולם התיאטרון היהודי. ב"ה, אני רוצה, בעוד עשר שנים נניח, לשבת עם הבת המתבגרת שלי באולם תיאטרון, ולצפות ביחד בהצגה איכותית ותורנית. ואם צריך לקפוץ שוב למים, כדי שהמהפכה הזו תתרחש, אז אנחנו נעשה את זה. נפתח אולם, נתלה שלטים ונזמין את כולן, בדיוק כפי שהתחלנו בפעם הקודמת, והקב"ה כבר ידאג לכל השאר".
מי הקהל שמגיע לראות אתכן?
"הקהל שלנו מגוון מאד. יש באמת מכל המגזרים. אפשר להגיד שחצי מהקהל שלנו הן נשים חרדיות. מגיעות לראות אותנו גם נשים חרדיות ממש, אפילו ממאה שערים, וזה מרגש אותנו מאוד. זה כמו ליטוף כזה. חיבוק נעים. כי אנחנו רואות שזה חוצה מגזרים, ומאחד את עם ישראל. צריך לזכור שבסוף, יש רווקות בכל מגזר, וגם אם הניואנסים שונים, יש המון דברים דומים. זו אחת הסיבות להצלחה של 'בעצב תצאי', כי לצערנו יש הרבה רווקות. וגם כל נשואה – בוודאי מכירה רווקה. ויש צימאון גדול לראות ולהרגיש את החומרים האלה".
אחרי כמה שנים של "בעצב תצאי", לאן התפתחתן?
"אחרי שרצנו במשך תקופה מכובדת עם ההצגה הראשונה שלנו, רצינו לחדש ולהתחדש, ויצרנו הצגה שנקראת 'עד שמצאתי', ביחד עם השחקנית מעיין סיטון. ההצגה הזו עוסקת בתקופה שבין האירוסין לחתונה. זו תקופה שיש בה המון בלבולים ולחצים. עבור נשים, זו אחת התקופות המשוגעות בחיים. הכל מתנקז לפרק זמן קצר מאד. עולים בה למבחן היחסים שלך מול החתן, מול המשפחה שלו, מול המשפחה שלך והחברות. בקיצור, סלט אחד גדול.
"לאחר עוד תקופה מסוימת", ממשיכה בטבעיות אורטל את הדר, "פגשנו אישה נדירה ומקסימה בשם איילת בוכניק, שהיא בעיקר מנחה ויועצת לזוגיות. מתוך המפגש הזה יצרנו את ההצגה השלישית שלנו: 'שעשני כרצונו', שאיתה אנו מופיעות כעת בעיקר. שמענו את איילת באיזו שיחה, והבנו שהנושאים שהיא מדברת עליהם נוגעים בנו מאד ברמה האישית. זיהינו שיש שם מעיינות של חוויות ורגשות שרצינו לגעת בהם. הדברים שהיא מדברת עליהם קשורים לדימוי עצמי, קבלת עצמי, נשיות, היחס בין חיצוניות לפנימיות, הקשר בין הילדות שהיינו לנשים שאנחנו היום, ועוד. ואת כל זה הפכנו להצגה".
מה הייתה תגובתה? ואיך נראה תהליך היצירה המשותף שלכן?
"ניגשנו אליה מיד בסוף הסדנא, ואמרנו לה שאנחנו רוצות ליצור איתה משהו משותף. ב"ה היא התרשמה מאיתנו, ונתנה לנו את ברכת הדרך. לאחר כמה זמן שלחנו לה את החומר, היא החזירה לנו אותו עם שיפורים, וכך עשינו מעין פינג פונג כזה, וכתוצאה מכך ההצגה השתפרה עוד ועוד. המסר המרכזי שרצינו להעביר בהצגה הזו הוא איך אנחנו יכולות לגרום לכל אישה בקהל להרגיש ולדעת שרצון ה' הוא שהיא תרגיש שהיא חכמה, יפה, טובה, מוצלחת, גם אם היה אמא, גם אם היא סבתא, וגם אם היא נערה. לא משנה מה ומתי. שתדע שה' רוצה שיהיה לנו ביטחון עצמי, ושנשמח במה שיש".
ומה לדעתך מיוחד בהצגה הזו דווקא?
"בתקופה האחרונה עשינו כמה הצגות כאלה, בעיקר כדי לקבל תגובות, וב"ה אנחנו שומעות תגובות נלהבות מאד על הקונספט של ההצגה. למעשה מה שמיוחד בה, מעבר לתוכן המושקע, היא שזה שזו ההצגה היחידה שמיועדת, בין היתר, לנערות ולאימהות שלהן. ולא משנה בנות כמה הן – אפילו אמא בת 80, וילדה בת 60. אנחנו עורכות שני פסטיבלים גדולים לנשים בחנוכה, שיפתחו את הסיבוב שלנו עם ההצגה הזאת, וכולן מוזמנות".
ולמה לדעתכן חשוב כל כך לדבר על הדברים האלו?
"במהלך חיינו, ובפרט בתקופה שבה עבדנו על ההצגה, גילינו שאם החומרים האלה לא יגיעו לדור הצעיר בדרך טובה ותורנית – זה יגרום המון בעיות. כי אין מה לעשות. האימהות שלנו גידלו אותנו אחרת, לא הכל היה גלוי. היום הכל מוגש, הכל נגיש. בהצגה אנחנו רוצות לפתוח פתח לשיח בין אם לבתה, לגרום לכך שפתאום תהיה הזדמנות לדבר. שהקרח ימס".
איך במהלך העבודה היום-יומית הלא פשוטה שלכן, אתם מקשרות את הקב"ה לעשייה שלכן?
"אנחנו כל הזמן מנסות", מסכמת הדר, "על אף שכאמור, זה לא קל. למשל, באחת ההצגות שלנו הרגשנו שאנחנו לא מזכירות אותו מספיק, אז באמת שינינו את המלל. הקב"ה מאוד מאוד מרכזי בחיינו ובעשייתנו, והוא הסיבה לכך שאנחנו עושות מה שאנחנו עושות. כל ההצגה השלישית שלנו, שאנו רצות איתה כעת, עוסקת ברצון להבין מהו רצון ה' באמת, בהקשר הנשי כמובן, ושנצליח לכוון לשם. אנחנו כל הזמן מתפללות שנצליח לחבר בין שמיים וארץ, בין גוף לנפש. שעבודת ה' הנשית שלנו תהיה מורגשת. ואנחנו רוצות להעביר מסר לכלל הנשים, שגם, ואולי בעיקר כשאנחנו יולדות, וקמות בלילה שוב ושוב ושוב, אנחנו עושות את רצון ה'. אנחנו מאמינות שיש להצגות כוח לעורר אנשים לעשות מעשים, ולעורר רגשות חזקים. אנחנו לגמרי שם, עד הסוף, באופן כן ונוגע, ובסוף הקהל קולט את זה. אין אפס. בעניינים של הלב, אי אפשר לרמות. והרי כל העניין הוא לפתוח את הלב".
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן