עייפות. כשאתה חייל, אתה יכול להירדם בכל מקום אפשרי: על האיש הזר שיושב לידך באוטובוס, על הקת של הנשק, באמצע מועדון רועש, אפילו בעמידה בזמן תס"חים (נשבע לכם שזה קרה לי). וזה קורה רגע אחרי שהייתם תיכוניסטים שקמים רק בצהריים. זאת עייפות שנתפסת כלא אנושית. ואז, כשאתה הורה, פתאום שש שעות מטכ"ליות (ורצופות!) נשמעות כמו ירח דבש שני. אה, וגם יש מסדר בוקר. רק שהפעם הוא כבר בחמש.
תורנות שמירה. אם חשבתם שמשמרות של ארבע-ארבע בפילבוקס הן לא נגמרות, חכו שתפגשו תינוק עם גזים. זה יהיה יותר כמו שתיים-שמונה. ואם חשבתם שאפוד בכוננות מלאה כבד, עוד לא החזקתם על יד אחת תינוק בוכה במשך ארבע שעות. האפוד לפחות לא צורח.
עבודות רס"ר. בצבא נראה שתמיד ימצאו לך מה לעשות: לצבוע את כל העמודים בבסיס, לפרוק מכולה, להעמיס מכולה, לנקות את כל העלים מסביב לאוהל, בקיצור, הנפצות שלא נגמרות. מייאש, אה? אז חכו שתביטו לרשימת ההורים: לחתל, לקלח, להרדים, להרים לגרעפס, להאכיל, להתחיל טעימות, לכבס, לתלות, לקפל, לשטוף כלים (עוד נגיע לשם), לסדר את הבית (בכל ערב! וזה מחזיק בדיוק לשעה). כשאתה הורה, עד עשר בערב אתה תמיד עובד במשהו. בצבא לפחות יש לך שתי ידיים פנויות - תנסו לעשות את כל זה כשיש לכם איזה תינוק מייבב קשור לכם ליד. והפעם אין הפסקת סיגריה בפינת עישון. מזל שהולכים למשרד בבוקר.
הרס"ר. או, אז כשאתה הורה, או ליתר דיוק - אבא, יש לך כמה רס"רים. נתחיל באישה המקסימה והמתוקה והעדינה עם הקול הרך שהתחתנת איתה והופכת רגע אחרי גזירת חבל הטבור לדרקון שיורק פקודות אש חדות וברורות שלא משתמעות לשני פנים. תשכח מסירוב פקודה, זה לא ילך הפעם. אבל חכה לגיל שנתיים, אז תגלה שיש רס"ר הרבה יותר קשוח בבית (והרבה פחות סלחני ללחיים לא מגולחות). לפחות אתה יכול להבין מאיפה הגנים האלו הגיעו.
שעת ת"ש. שעת הת"ש של ההורים מתחילה רשמית בשעה תשע וחצי בערב. כל הילדים ישנים, הבית מתוקתק, ויש משהו קסום באוויר. רק שהעניין הוא שכמו בצבא, גם בשעת הת"ש הכה קצרה הזו אתם רוצים להספיק כל כך הרבה - להתקלח, לשתות כוס קפה, לעשן סיגריה, לראות קצת טלוויזיה, לדבר עם האישה, אולי איזה טלפון לחבר, ואם אתה ממש אמיץ לפתוח ספר (על מי אני עובד). ואז אתה מתיישב על הספה ונרדם. בדיוק כמו בצבא.
תורנות מטבח. זוכרים שבטירונות הסתכלתם על כל הכלים שמחכים בכיור והייתם בטוחים שזה לא הולך להיגמר לעולם? אז זה באמת לא נגמר לעולם. אלוהים אדירים, כמה כלים משפחה בת ארבע נפשות מכניסה לכיור ביום אחד? זה פשוט לא נגמר! וכמו בבאר קסומה, גם בכיור הפרטי שלכם, ברגע שתסיימו את כל הכלים, מיד כשתפנו את מבטכם - תצוץ לה שם עוד כוס. ועוד לא דיברתי על שטיפת בקבוקים (שזה בכלל מרגיש כמו עבודה במפעל שלעולם אינה נגמרת), ששמה את ניקיון הנשק בכיס הקטן. הורים, חוטר העברתם בפטמה? תיזהרו, הרס"ר בודק.
תיק החתלה. לפעמים אני בטוח שמי שמעצב את תיקי ההחתלה של היום תכנן גם אפודים צבאיים. כל תיק כזה נועד להכין אותך לכוננות מלאה ליציאה מהבית: יש בו תאים נסתרים ונפרדים בכל חלק אפשרי שלו לבקבוקים, חיתולים, מגבונים, בגדים להחלפה, משחת החתלה, ומה זה פה? הופ, נשלף לו משטח החתלה ג'יימס בונדי שגם יפדר את הטוסיק של התינוק אם תרצו ואפילו יפיץ ריח של יסמין באזור. כמובן שיש גם שפצורים מדהימים ונשלפים למוצץ, לארנק של אמא, לחיתול ספייר במידה והחיתול הראשי לא ייפתח. וכן, גם תיק ההחתלה, בדיוק כמו האפוד, הוא הדבר הכי לא נוח לשים על הגב שלך.
אבל עזוב את זה, מר מעצב יקר, הגב שלנו כבר נדפק גם ככה בשלוש השנים האלו. יש לי בקשה אחרת ויחידה אליך: אם כבר עיצבת תיק החתלה כמו אפוד, לא יכולת להפוך אותו לקצת יותר גברי?! כי תשמע, מסתובבים בפארקים של ישראל יותר מדי גברים עם תיקים כאלו על הגב והם נראים די אדיוטים.
החרשה. ששש... תגידי לי את השתגעת? לשים את הכלים בכיור בזמן שאני מנסה להרדים פה תינוק?! כן, כשיש תינוק בבית, ולא אכפת לי מה כל יועצות השינה אומרות, יש איזו חצי שעה בשעות הערב שהבית עובר לדום וכל הורי העולם מתפללים יחד שהיא תעבור בשלום. זה בדיוק השלב הזה לפני שהרך הנולד נכנס לשנת הלילה העמוקה שלו וכל פיפס קטן יכול להעיר אותו. בדיוק לרגע הזה הומצא המונח דממת אלחוט. כולם לשים לב היכן אתם דורכים, כי יש על הרצפה מוקשים שרק נראים כמו צעצועים תמימים, ונא לדבר בתנועות ידיים בלבד. פתאום אתם שמחים ששירתם בהנדסה קרבית.
פז"מ. אוי, כשאתה צעיר בצבא, נראה לך כאילו הסיפור הזה לא עומד להיגמר לעולם ושזה הדבר הכי קשה שעשית בחיים שלך. אפשר לראות את אותה הבעת פנים על הורים צעירים: הם שוקיסטים, מתים מעייפות וכל פקודה מהרס"ר-התינוק מקפיצה אותם. כשאתה פז"מניק התמונה נראית כבר הרבה יותר בהירה, שלא לומר בהירה מאי פעם. רק שהפעם אין לך שום רצון להשתחרר, אלא רק שלא יהיו יותר מלחמות ושאף אחד לא יצטרך לקחת לך את הילדים לשלוש שנים.