כששואלים אותי אם אני גרה לבד, אני אומרת שלא, אני לא גרה לבד, אני גרה עם קוקי. זה שקוקי הוא תוכי ירוק מזן דררה, זה ממש לא משנה. עדיין מדובר בזוגיות הכי בת למעלה מעשר שנים ולמרות רשימת האקסים הלא מבוטלת (המספרים שמורים במערכת), קוקי הוא היחיד שמצליח להחזיק איתי מעמד . גבר בא וגבר הולך, אבל קוקי תמיד איתי. ככה זה באהבת אמת.
קשה להיות מרת קוקי
הרבה אנשים לא אוהבים לגור לבד וכשאני שואלת אותם למה, יש להם תמיד אותה תשובה : מה יהיה עם יקרה לי משהו ולא ימצאו אותי? אישית אני חושבת שהחשש מוגזם. נגיד שזה קרה, והתפגרתי בביתי לבדי בעודי גלמודה- אחרי שבוע אף אחד לא יוכל לעבור במדרגות בגלל הריח, אז בגלל זה להתמסד? נו באמת.
רק לידע כללי: היו הרבה מאד אנשים דגולים שגרו לבד. רחל המשוררת, בטהובן, ניטשה. אוקי, נכון, רובם מתו משחפת או משיגעון, או משניהם, אבל הם השאירו לנו יצירות מופת לדורות הבאים. לרבים מהם, הלבד רק עזר להתרכז. בינינו, אתם רואים את בטהובן מנסה לכתוב את הפסטורלית שלו כשמתילדה ושבעת ילדיה מתרוצצים לו בין הרגליים והיא שואגת מהמטבח "בוא לאכול, טיגנתי שניצלים"? די נו, אנשים שמטגנים שניצלים לא כותבים סימפוניה. חוק טבע.
יש אנשים שחשים צורך למספר לך את בני המשפחה שלהם על הדלת, גם אם זה ממש לא מעניין אותך. למה זה צריך לעניין אותי ש"כאן גרים בכיף מוקי ושמוקי" או "כאן גרים באושר מיצי, קיצי, ושפיצי" – כשאני עולה במדרגות בבניין זר?
אודה וגם אבוש, אבל היתה תקופה שבה חשתי צורך עז להחליף את השלט "פרקש" על הדלת, ובמקומו לתלות שלט מצחיק שכתוב עליו "הבית של קוקי פרקש". זה נורא הצחיק אותי בכל פעם שחזרתי הביתה, וזו היתה סיבה מספיק טובה בשביל להשאיר אותו תלוי לפחות חודש. במילא התוכי הזה בטוח שאני גרה אצלו, ולא ההיפך. אפילו את ההודעה המוקלטת במשיבון, הקלטנו ביחד. אני אמרתי "שלום" וקוקי שאל "מה קורה" ובסוף ההודעה, קוקי תרם צווחה נוראית בשביל להבהיל את הסוטים, אם במקרה יתקשרו.
הבעיה היא, שאנשים לא מקבלים באופן טבעי זוגיות של בחורה ותוכי. זה לא נראה להם זוג קונבציונאלי כמו לגור עם כלב. אנשים לא מבינים שלגור עם ציפור זה לנהל תקשורת הרבה יותר אנושית ואינטליגנטית, מאשר עם כל יונק אחר (גבר, למשל).
אתמול הגיע חשמלאי הביתה וכנראה שהוא קרא בעיון את השלט על הדלת ("הבית של קוקי פרקש", זוכרים?), כי אחרי שהוא סיים, הוא שאר "איפה מר קוקי? אני רוצה לסגור איתו חשבון". לקחתי רגע שקט עם עצמי וחשבתי. חשבתי מה יקרה אחרי שהוא יבין מי זה מר קוקי, ומה הוא עושה עכשיו (ממש במקרה, אוכל במבה עם רגל ימין), ואז אקבל את המבט הזה, הכל כך מוכר ("בפעם הבאה שאסע להשתטח על קבר בר יוחאי, אתפלל גם עלייך"). החלטתי לשנות טקטיקה. "מר קוקי במילואים" אמרתי לו. "כמה אני חייבת לך?"
אם לשפוט לפי האדישות של מר קוקי, אין לו מושג קלוש עד כמה קשה להיות מרת קוקי בעולמנו הזוגי. אני מקווה שיש לו זמן ללכת איתי לחתונה. אתמול קיבלנו הזמנה ("לשירלי וקוקי באהבה"). אילו רק היה תורם את חלקו בפרנסת הבית במקום בפיזור גרעינים בכל הבית. נו טוב, לפי המבט שהוא תוקע בי עכשיו, כדאי שאתחבא. נראה לי שהוא שוב אכל פירות יבשים.
אל תקרא לי פוצי: לטור הקודם של שירלי פרקש
לכל הטורים של שירלי פרקש
