יש אנשים שבמקום לשאול אותי ישר בפרצוף: "תגידי, יש לך מישהו?" הם שואלים - "תגידי, מה קורה?". ממש במקרה, אמא שלי היא אחד מהאנשים האלו. יש השואלים "מה קורה" ומתעניינים באמת במה שעובר עלייך: האם יש לך עצירות? האם את סובלת מנזלת כרונית? האם את אוהבת כלניות? דברים כאלו.
ציפורים אמורות לצייץ
ציפורים, רצוי להדגיש, לא אמורות לדבר, הן אמורות לצייץ. הן אמורות לעוף. הן אמורות לאהוב פירות טריים, לעוף בשמיים (או לפחות בסלון) ולעשות עוד המון דברים שציפורים עושות - חוץ מלדבר. לקנות תוכי רק בשביל ללמד אותו כמה קללות ולנחור מצחוק כשהחברים באים לבקר, זה כאילו לבקש מבני אדם לעשות קקי בסלון, ועוד לשגר אותו מהמנורה. קקי עושים בשירותים, וציפורים אמורות לצייץ. רות, סוף.
"טוב, מה את מתנפחת", אומרים אנשים, "הוא מדבר או לא?"
כל מטפל משפחתי יגיד לכם שתקשורת בין בני זוג, זה אל"ף-בי"ת של זוגיות מוצלחת. באופן אישי, אני מכירה הרבה אנשים שחיים עם שתקנים שאפילו שלום קטן לא מוציאים מהפה, אלא אם כן מאיימים עליהם.
באנציקלופדיה העולמית של התוכים כתוב אמנם שתוכי מסוג דררה ירוקה "איננו מסוגל לדבר" אבל מה לעשות, קוקי שלי לא קורא אנציקלופדיות, אז הוא מדבר.
אני גם זוכרת איך הכל התחיל. לפני שהוא עבר לגור איתי, הוא גר עם אמא שלי. בכל בוקר היא הייתה ניגשת לכלוב שלו עם חתיכת תפוח ועושה לו קולות של מוצי פוצי בטון דק כזה של תינוקות. פוי. נכון שהיא נורא רוצה נכדים, אבל זו לא סיבה לדבר לציפור כמו לתינוק.
אצלי התנאים שלו השתנו, ולא לטובה. לא קמתי בבוקר להביא לו תפוח (אין לי בבית שום דבר חוץ מבמבה אדומה) ובטח שלא עשיתי לו חיינדלך כמו שהיה רגיל מהסבתא שלו. התוכי שלי הוא גבר, ובבית שלי לא יגדל תוכי פרוטי חננה.
סליחה, כן, אבל אם יש משהו שיכול לגרום לחצבת נדירה לפרוץ בפתאומיות בגוף שלי, זה קולות של מתפנקים. גם זוגות שמדברים זה עם זה בטונים מתיילדים או סתם בחורות מעל גיל שלושים בתל אביב שחושבות שלדבר כמו ילדה בת שלוש זה סקסי – עושות לי פריחה בגב.
פעם יצאתי עם מישהו נורא גברי. הוא היה אלוף בצה"ל או משהו. יום אחד, בדרך הביתה, הוא גחן אליי מעבר להגה ואמר בטון דק ומתפנק: "נכון שפוצי אוהבת אותי, מוצי?" פוצי ביקשה ממנו לעצור והזמינה מונית. מיד.
תוכי מדבר במבטא הונגרי
יום אחד אמא שלי התקשרה כרגיל לדבר איתו (זה לא נדיר, הם מדברים), אבל כשקראתי לו לטלפון, הסתבר שהוא עסוק מאוד בדברים אחרים. לחורר לי את החולצה החדשה שעלתה לי הון, למשל. אמא שלי ואני הפלגנו בשיחה מעמיקה על למה שוקולד עושה פצעים בפה, ואני חיכיתי שהיא תגיד "מה קורה". אבל לפתע, מישהו בבית שלי אמר את המילים הבאות:
"מה קורה?"
על הקו השתררה דממה. אמא שלי ואני שתקנו לגמרי. "מה את שותקת", אמא שלי התחילה לומר. "מה קורה?", הקול נשמע שוב. אי אפשר היה לטעות במבטא ההונגרי הכבד של המילים. "אמא", לחשתי בפחד, "מאיפה את מדברת איתי?"
"מה זאת אומרת מאיפה"? התעצבנה אמא שלי, "מהבית, ממתי אני יוצאת?"
זה לקח חמש דקות, אבל מהר מאוד הבנתי שהתוכי שלי מדבר. וזה לא סתם שהוא מדבר, הוא מדבר בהרבה מילים, ועוד במבטא הונגרי.
והיום, גם אחרי שעברו כבר כמה שנים טובות, במקום אמא ששואלת אותי "מה קורה" ומתכוונת ל"רבאק, את הולכת לעשות לי נכד או מה?", מסתכלת עליי ציפור ירוקה ומצחיקה במיוחד שעומדת על המקרר, או מול המראה, או על הפסנתר. ציפור ירוקה עם מקור אדום וזנב ארוך בצבע טורקיז, ששואלת אותי במבטא הונגרי הכי מוזר ששמעתי: "מה קורה?" ובמקרה שלה, אני גם עונה לה.
