"כשאני ובוב עמדנו בעיריית לונדון והחלפנו שבועות נישואים לפני חמישים שנה, לא הייתי בטוחה שנישואיי יחזיקו מעמד", אומרת טיילור ברדפורד בכנות. "עכשיו אנו חוגגים את חתונת הזהב, ונוסעים יחד לחופשה במקסיקו, ואני יודעת בדיוק עד כמה חזק הקשר שלנו, הרבה מכך בזכות מוסד הנישואים. היה חשוב לי לכתוב את התרשמותי מחיינו, אך אני לא בטוחה שבהתרשמויות אלה טמון הסוד לנישואים מאושרים. לנו הדברים האלה עזרו. הם שמרו על היחסים ועל התשוקה בחיים כחצי מאה. הספר מביא את הלקחים שכל עשור מנישואי לבוב לימד אותי". הספר "קבנדון הול", ייצא בהוצאת הרפר קולינס בסוף חודש ינואר, אך בינתיים ניתן להתרשם מקטעים קצרים מתוכו.
עשור ראשון – להזהר מנשים אחרות
"כשפגשתי את בוב לראשונה, למדתי שניתן לחוש כאילו הכרת מישהו כל חייך ברגע שפוגשים אותו. ברגע שבוב התחיל לשוחח איתי הרגשתי נינוחה. הוא היה אמריקני, ולא ידעתי אם הוא נשוי או גרוש, עני או עשיר וגם לא היה לי אכפת. הלכנו לאכול יחד, והיו עימו תסריטאי אמריקני ידוע ואשתו. האישה שאלה מתי פגשתי את בוב, ואמרתי: היום. היא אמרה לי: 'אנו מכירים לבוב את כל הכוכבות הכי יפות בהוליווד, והוא לא מתעניין בהן. אני בספק שהוא יתעניין בך'. הייתי בשוק. באותו היום גילינו שאנו חולקים המון תחומי עניין. היה לו חוש הומור נהדר וצחקנו שעות. כך נשאר עד היום. מאז הבנתי שנשים יכולות להתנהג בצורה מאוד לא יפה לנשים אחרות, שאין אחווה בין נשים, וצריך להזהר.
עשור שני – בעיות מחזקות את הקשר
"אי אפשר לשלוט בחיים האלה, אבל הדרך בה מתמודדים עם הקשיים משפיעה על הזוגיות. די מוקדם ביחסים היה לנו קושי גדול. בוב ואני תמיד הנחנו שיהיו לנו ילדים, ושנתיים לאחר החתונה נכנסתי להריון. הכל היה מושלם, עד שעברתי הפלה טבעית. אחרי שנה וחצי שוב נכנסתי להריון, וחששתי מאוד. כששוב עברתי הפלה, נשברתי. אחרי כמה שבועות הגעתי להבנה שאם אתן לסיפור הזה לשבור אותי, אני ובוב לא נחזיק מעמד זמן רב. לאחר מכן כבר לא הצלחתי להרות שוב. אני זוכרת ששאלתי את בוב: שנאמץ? והוא היה נלהב, אבל מפה לשם, ועם העיסוקים הרבים של שנינו, זה לא קרה. וזה הגדיר את העשור השני בזוגיות שלנו. כיום כמובן שהיינו שמחים לנכדים, אבל כנראה שזה לא היה בקלפים, ושאי אפשר שיהיה הכל: גם קריירה מצליחה, גם משפחה אוהבת, גם בית יפה וגם זוגיות מופלאה.
עשור שלישי – גם לבעל יש בעיות
"לקח לבוב המון שנים עד שהחליט לספר לי סוד גדול מילדותו. ידעתי שאביו נפטר כשהיה ילד בברלין, הוריו היו יהודים ובגיל שמונה אמו שלחה אותו ברכבת לקרובים בפריז. כשהגרמנים פלשו העבירו אותו הצרפתים לשוויץ על ידי כומר. כשהוא נפרד מהכומר, בשוויץ, והסתובב לנופף לו לשלום, הוא ראה חייל גרמני יורה בו. בסוף המלחמה הוא הפליג על מנת להתאחד עם אמו בארה"ב, לאחר שהצליחה לברוח מברלין לניו יורק. כשהגיע לניו יורק, אמו לא היתה שם. היא נפטרה שלושה חודשים קודם לכן. לקח לבוב המון שנים לספר לי את כל הפרטים הללו. במסיבת הנישואים ה-35 שלנו עמדתי ובירכתי אותו מול כולם. אמרתי: המסיבה הזו למעשה עבורך. על מנת לפצות אותך על כל מסיבות יום ההולדת שפספסת כילד. הידיעה שבוב עבר כל כך הרבה קשיים עוזרת לי להבין את הצד שלו בריבים שלנו. הרבה פעמים יכולתי בקלות להתפוצץ, אבל אז נזכרתי במה שעבר בחייו.
עשור רביעי – לעולם כבר לא אבין גברים
לפני שנישאתי אמי אמרה לי: "לעולם אל תאיימי בגירושים. הגבר יקח את זה ברצינות וילך על זה. במקום זה, סגרי את פיך ועשי את הדברים שאת רוצה לעשות". בוב הוא גבר, וגברים יכולים להיות מרתיחים. באמצע מריבות, לא משנה עד כמה אני עצבנית, אני מכריחה את עצמי לצאת מהחדר ולהרתיח מים בקומקום. המים רותחים ואני נושמת עמוק. אז אני חוזרת אל בוב ומחייכת, אפילו בכח, ושואלת בעליזות: רוצה כוס תה?
כשאני עם חברות, ואנחנו מאוד נהנות לשבת יחד ולרכל, אני לעולם לא אבקר את בעלי. אני לא מאווררת את הכביסה המלוכלכת ביננו. זה יכול בקלות לערער את הקשר.
חשוב גם לתת אמון בבעלך. חברה שאלה אותי: את לא חוששת שבעלך יבגוד? הוא מפיק סרטים ידוע, הוא מסתובב בעולם ופוגש נשים יפהפיות. אני עניתי: אם גבר רוצה לבגוד, הוא יבגוד. הוא לא צריך לנסוע בשביל זה. נשים רבות שוכחות את זה.
עשור חמישי – שכחו מנכסים, הוקירו אחד את השניה
בספטמבר האחרון החלטתי להיפטר מחפצים שאני לא זקוקה להם. הכל התחיל מכך שהרופא הודיע לי שאיני יכולה לנעול עוד נעלי עקב בגלל בעיה ברגל. החלטתי למסור את כל הנעליים, ואז עברתי לשמלות. כך היה בהמשך עם התכשיטים, ועוד ועוד. כל דבר לא שימושי הלך לצדקה. הרבה מהתכשיטים היו מתנות מבוב. שאלתי אותו אם אפשר למסור את התכשיטים, והוא אמר: הם שלך. זה עניינך. הבנתי אז שאני זקוקה רק לדבר אחד. לבוב. כשהוא לצדי, יש לי את כל מה שאני זקוקה לו.