קיבלתי לא מזמן מייל מבחורה שמספרת שהיא ובעלה, הורים לשני ילדים קטנים, עובדים במשרות מלאות, מלאים רגשי אשמה ונקרעים בין הקריירה לילדיהם.
במשך שעות רבות במהלך השבוע הם נמצאים בעבודה, וכתוצאה מכך הם מרגישים שהם חייבים לבלות עם הילדים בסופי השבוע, מה שלא משאיר להם זמן להשקיע בזוגיות שלהם.

זוג מחובק שוכב על מיטה מחוייך (צילום: jupiter images)
בוא נבדוק קודם שהקטנה לא מתחבאת מתחת למיטה. זוג משתובב | צילום: jupiter images

אני רוצה לומר, ולא בפעם הראשונה, שאחת המתנות החשובות ביותר שאנו כבוגרים יכולים להעניק לילדינו היא נישואים הרמוניים, בריאים ומאושרים. לילדים רבים לא יהיה קושי לבלות פחות זמן עם הוריהם, אם יידעו שההורים מקדישים את הזמן הזה לזוגיות שלהם.

הורים שעובדים במשרה מלאה יכולים לבלות זמן איכות עם ילדיהם כל יום, בשעות אחר הצהריים או הערב. בסופי שבוע אפשר להרגיל אותם לכך שחלק מהזמן מוקדש להם, וחלק מהזמן מוקדש רק להורים, בנפרד מהילדים. אם תתעקשו על כך, הילדים ילמדו לכבד את זה.
כמובן שחלק גדול מסוף השבוע צריך להיות מוקדש למשפחה כולה.

 "זמן של אבא ואמא"

איך אפשר להסביר לילדים שאבא ואמא זקוקים לזמן לעצמם בלי לחוש אשמה?
דרך אחת היא להציג בפני הילדים את רעיון ה"זמן בנפרד" כבר מהילדות המוקדמת. מגיל שלוש בערך, ילד מסוגל להבין את משמעות המילה "לבד", ומי מההורים שמשחק איתו לבד, ידגיש בפניו: "עכשיו זה הזמן שלנו, לבד".

כאשר ההורה לוקח לעצמו זמן לעשות משהו, אמרו לילד: "זה זמן לעצמי", וכאשר אתם כזוג לוקחים זמן לעצמכם אמרו לו: "זה הזמן של אמא ואבא לבד".

בהמשך, עם ההתפתחות של הילד, אפשר לומר לו: "אנו זקוקים לזמן לבד איתך, לזמן לבד לכל אחד עם עצמו ולזמן לבד האחד עם השני, וכולנו נכבד זאת".

אנו הבוגרים מהווים מודל עבור ילדינו, וכך גם היחסים שאנו מנהלים זה עם זו. אם לא ניקח אחריות על הצרכים שלנו, ילדינו לא ילמדו לקחת אחריות על הצרכים שלהם.
הילדים שלנו לומדים מאיתנו גם מהי אחריות אישית לגבי אושרנו, והרווחה שלנו חשובה לפחות כמו בילוי זמן עם ילדינו; שניהם שווים בחשיבותם בגידול ילדים בריאים.

כשהורים לא מוצאים זמן לעצמם ולזוגיות שלהם, עליהם לבדוק בכנות מה קורה ביחסים ביניהם: האם הם משתמשים בעבודה ובילדים כתירוץ להימנע זה מזה? אם הזמן הזוגי אינו קיים, אז הזמן הרב שמוקדש לעבודה או לילדים יכול לבטא ריקנות פנימית.

האם ייתכן שבעיות הזמן והפנאי הן תוצאה של קדימויות שאינן נבדקות?
בעצם, כולנו מתכוונים לעשות מה שבאמת חשוב בעינינו. אם העבודה היא החשובה ביותר (גם אם איננו אומרים זאת בקול רם) אז נקדיש לה הרבה מחשבה. אם ההורות חשובה, אז נמצא הרבה זמן לבלות עם הילדים. אם התחביבים חשובים – נמצא זמן לעסוק בהם.

הדבר זהה ביחסים הזוגיים שלנו: אם הם מספיק חשובים לנו, נמצא זמן לטפח אותם. אם אנו לא מוצאים זמן להיות יחד כזוג, אנחנו צריכים לבדוק את סדרי העדיפויות שלנו ולהבין מדוע הזוגיות לא נמצאת במקום גבוה יותר בסדר העדיפויות.
לעיתים זה חשוב לאחד מבני הזוג, ולשני פחות. במקרה כזה, כדאי לבדוק מה קורה בינינו, שמוביל אחד מאיתנו להוריד את הזוגיות מראש סדר העדיפויות.

שאלו את עצמכם:
• האם אחד מכם פוחד מיחסי מין?
• האם אחד מכם פוחד להיקלע למצב שיצטרך לממש את האושר של בן הזוג?
• האם אחד מכם פוחד לקבל ביקורת בדרכים שונות כאשר הוא נמצא עם החצי השני?
• האם אחד מכם לא זמין רגשית, וגורם לבן הזוג להרגיש בדידות גדולה כשאתם נמצאים יחד?
• האם אחד מכם הפך להיות כה עסוק בלהצליח, או בלעשות כסף כך שאין יותר נושאי שיחה שאפשר לפתי איתו?
• האם אחד מכם מרגיש כועס והוא מסתגר? אם כן, מדוע?

אם הסיבה האמיתית לכך שאינכם מבלים יחד היא באמת חוסר בזמן, חשבו על דרכים לממש את הזוגיות שלכם באמצעות עזרה מהסביבה וכו'.

 בלי רגשי אשמה

הורים מפנקים (צילום: H-Gall, Istock)
חייך, יקירי, תיכף אמא שלי מגיעה לקחת אותם | צילום: H-Gall, Istock

הורים מרגישים רגשי אשמה אם הם סבורים שהם עושים משהו לא בסדר כשהם מקדישים זמן לעצמם כזוג. אולם חשוב להבין שאם אתם שמים את צרכיכם בצד, אינכם מבלים זמן עם עצמכם ועם בן זוגכם - אתם מעניקים לילדיכם מודל שגוי.

אתם מלמדים אותם שאחרים תמיד יהיו אחראים לצרכים שלהם, אתם מלמדים אותם להרגיש זכאים להשתלט על הזמן ועל תשומת הלב שלכם, יותר מאשר לכבד את זמנם של אחרים.
אתם מעבירים להם מסר קבוע שזה בסדר לדרוש שאחרים ישימו עצמם בצד, דבר שעלול ליצור התנהגות נרקיסיסטית.
הורות בריאה צריכה למצוא את האיזון הנכון; ילדים צריכים לראות את הוריהם נהנים יחד, ולחוד. הם צריכים לראות את שאיפותיכם בעבודה, בתחביבים, ביצירתיות ובתשוקות כדי להבין שגם הם צריכים למצוא את התשוקות שלהם וכי הם אחראיים לכך.

אם אתם תמיד זמינים למלא אחרי צרכי ילדיכם, כיצד הם יגלו מה מביא להם שמחה והנאה?
להיות שם תמיד כצוות הווי ובידור של ילדיך, יוצר אצלם תלות באחרים ולא מאפשר להם למצוא את המקורות לכך בתוכם פנימה.

ומותר להם גם להשתעמם; השעמום הוא חלק מהחיים, ואם מיד כשהם מודיעים לנו "משעמם לי" אנו רצים לעניין אותם, אנחנו מגדלים אותם להיות אנשים תובעניים מאוד.
אנשים רבים גודלו כך שאינם יודעים להיות לבד עם עצמם, כי תמיד היו מול הטלוויזיה או שהוריהם בידרו אותם, הם מעולם לא קיבלו הזדמנות לגלות כיצד לשחק לבד.

אין חולק על כך שחשוב לבלות עם הילדים, אך חשוב לא פחות להיות בני זוג, בלעדיהם.

ריקי רדלוס היא מטפלת זוגית, מנהלת פורום הריון הורות וזוגיות בפורטל דולה