בצוק איתן, בימים שקדמו לאזעקות בעמק חפר, ידעתי שתהיה אזעקה. ידעתי שאני לבד עם ארבעה ילדים בבית כי יואב מתנדב למילואים, וחששתי איך אספיק להוביל את כולם לחדר השירותים שמתחת למדרגות עליו הכרזנו כחדר הבטוח למרות שאינו עומד באף הגדרה של פיקוד העורף. כצפוי, באיזה אחר הצהריים בעוד ילדיי וכמה מבני דודיהם התחילו לצאת לחצר - הסירנות זעקו. בקור רוח, ששמורה לי רק כשאני מפחדת פחד מוות, פיקדתי "לשירותים!" מנסה לשלוט בשרירי פניי שלא יסגירו עד כמה אני מפחדת. כך נדחקנו פנימה לתא הקטן עם התקרה הנמוכה: עשרה ילדים, שתי נשים בוגרות ותינוקת על הידיים בתוך מרחב מוגן שבכלל לא בטוח.
את הסקאדים של מלחמת המפרץ ראיתי, אז ילדה בת אחת עשרה, על גבי מסכי הטלוויזיה באמריקה הרחוקה, שם התגוררתי עם משפחתי, אחרי שנת שבתון שהתארכה לשנים ארוכות בגולה. את בת המצווה, כעבור שנה, כבר חגגתי בארץ. תמיד ידעתי שתהיה עוד מלחמה שהשמיים ירעדו מעליי, וכילדה חרדה ביותר חששתי מאוד מהרגע הזה. היו הרבה מערכות, שנות פיגועים ארוכות, אבל האזעקה הראשונה שלי הגיעה רק שנים מאוחר יותר, בצוק איתן.
אז כשחבר של יואב הציע לו להצטרף כמתנדב ביחידה של צנחנים מילואימניקים להכשיר חיילים סדירים בתרגילים, כמובן שהוא רצה וכמובן שאני בירכתי על המהלך. המילואים הראשונים היו נהדרים. אדרנלין התרגיל הצבאי, השטח והעשייה הביאו את יואב לכשירות גדולה עוד יותר ממה שיכולנו לדמיין. אז גם התחלנו להנות מטיולי הליכה משפחתיים ויואב גם ניער מעצמו קצת יותר את תחושת הנכות.
אנחנו כבר יודעים שלא להשלות את עצמנו ש"לנו לא יקרה כלום"
ומשם החיים התגלגלו. המילואים יצאו בדיוק כשאחת מהמערכות בעזה התחילה והם הוקפצו לדרום לתפקידים הרבה פחות עורפיים. בסבב הבא כבר זכרו את תרומתם מהמערכה הקודמת. בכל סבב כזה יואב ניסה להרגיע אותי שהוא לא נכנס ואין אצלם אזעקות בכלל והכל בסדר, אבל את השקרים שגברים מספרים כדי שהנשים בבית לא ידאגו אני כבר מכירה. אז לא עמתתי אותו עם המציאות, אבל גם ראיתי בחדשות כמה הרוגים יש שבכלל לא נכנסו ורק חיכו בשטחי כינוס. וכשנפל לי האסימון בעניין, אז כל טלפון שצלצל בבית הקפיץ אותי כי אני חששתי לשמוע שוב את הפרמדיקית על הקו, כמו אז, כשנפצע בבלטה, לפני כמעט עשור.
כל העת אני מנהלת דיונים עם עצמי, שירות המילואים שלו היא בהתנדבות. אם אני אבקש ממנו או שמא אפילו אדרוש, אז אולי הוא יפסיק. שלום לך קצינת קישור יקרה, תרמנו כבר רגל, זה לא מספיק? זה הרי באמת קשה כל כך כשהוא במילואים, חוץ מהדאגה לשלומו, מרפי גם ערני במיוחד: תמיד מכונת הכביסה מתקלקלת, הרכב לא מניע, שקית הזבל נקרעת ומישהו מהילדים מעלה חום. אבל מצד שני, הוא מתמלא מהתרומה הזו. ועובדה שמה שביקשו ממנו עד עכשיו הוא הצליח לעשות. ומדוע זיו של אחותי, רוני, יקרא למילואים בכל מערכה ויואב לא יצא? למה בעלה של חברתי הטובה, שמשרת בצבא קבע, כן, ויואב לא? ומאידך, אולי האחריות שלי כלפיו, כלפי ילדנו ועצמי, היא למנוע ממנו. להיות אשתו השתלטנית וה"לא מסתדרת" ולדרוש ממנו להפסיק עם זה. הרי, אין לי כבר את הפריבילגיה להשלות את עצמי "שלנו לא יקרה כלום", כבר למדתי שיכול לקרות, שלפעמים הטלפון מצלצל באמצע הלילה.