הורים רבים מוצאים את עצמם נלחמים בבניהם הקטנים כשאלה רוצים ללכת לגן אך ורק בחליפת הספיידרמן האהובה שלהם, ולא בשום בגד אחר. המקרה של דייסון קילודייביס בן החמש מסיאטל, ארה"ב, מעט שונה. דייסון מסכים ללבוש אך ורק בגדים של נסיכות.
"למה אתם לא נותנים לו להיות מאושר?"
ההעדפה של דייסון התחילה להתגלות כבר בגיל שנתיים אבל העצימה עם השנים. בשלב ראשון, הוריו של דייסון, שריל ודין, לא הסכימו להיענות לרצונותיו הלא שגרתיים של בנם מתוך פחד שייפגע מחצי ביקורת מרושעים, ונלחמו בכמיהתו הלא פוסקת לכל מה שוורוד, מפואר, מתנפנף ומנצנץ. אך כשהזמן עבר והרצון לא נעלם, הבינו ההורים שלא הוא זה שיצטרך להשתנות, אלא הסביבה. היה זה אחיו הגדול של דייסון, דקובה בן השמונה, שפקח לבסוף את עיני הוריו, כששאל אותם בתמימות מקסימה השמורה אך ורק לילדים: "למה אתם לא נותנים לדייסון פשוט להיות מאושר?".
מעותק ביתי לחברים לרב מכר
אמו של דייסון, החליטה לעשות מעשה כדי לרכך את הקרקע עבור בנה, וכתבה ספר שנקרא "ילד הנסיכה שלי". בספר היא סיפרה את סיפורו של בנה, ללא שימוש בשמו או בפניו, אלא בציורים שהתלוו אל הטקסט, על מנת לחלוק את רגשותיה בנושא, ולנסות להסביר לסביבה את נקודת מבטה. "הדפסתי עותק ביתי של הספר והפצתי אותו בסביבתי", שריל מספרת. "היה לי חשוב להסביר כמה כאב יש בנידוי חברתי, ואיך קצת קבלה ופתיחות יכולות לשנות חיים".
הספר פרש כנפיים ומצא בית חם בהוצאת ספרים מובילה בארה"ב, שם יצא לכבוד חג המולד, ומאז הוא זוכה להצלחה מטאורית. אמהות רבות מסביב לעולם, שצריכות להתמודד גם הן עם ילדיהן ה"שונים" ועם החברה שמתקשה לעכל אותם, מביעות הזדהות עם האמור בספר.
בהוצאת הספרים קיי.די. טאלנט, זיהו את הפוטנציאל המסחרי מיד כשקיבלו את הספר לידיהם. "ישנו שוק גדול לנושא הזה", אומר קן קולברט מההוצאה. "העולם של היום מסוגל להכיל ילדים כמו דייסון, ויש הרבה אנשים שהאינפורמציה שבספר יכולה מאוד לסייע להם".
ביקורת על החשיפה
יחד עם הפרגון הגדול שמקבלת אמו של דייסון על הספר, נמתחת עליה גם לא מעט ביקורת בעקבות החשיפה המתלווה לפרסומו. מאז שיצא לאור הופיעו שריל ודייסון בכל אמצעי התקשורת הגדולים בארה"ב, ומחוצה לה. "התייעצתי עם דייסון לפני שהספר יצא, והוא מאוד רצה בכך. אנחנו מדברים על הכל, וברור לי שגם כשהוא יגדל וכבר לא יהיה יותר ילד-נסיכה, יהיו ילדים אחרים שהספר יעזור להם, ושדייסון יהיה גאה שכל זה בזכותו", עונה שריל לכל המקטרגים. "כולנו רוצים להקל לילדינו על החיים. גם אני רוצה אותו דבר, אבל לא במחיר שבני יצטרך לוותר על זהותו. העולם צריך להתעורר, וכולנו צריכים לשאול את עצמנו למה אנחנו מסתכלים באופן שלילי על דברים רק מפני שהם שונים. למה, בעצם, זה גורם לנו לאי נוחות. בריונות מקפחת חיים בארה"ב ובכל העולם יום יום וזה לא מתקבל על הדעת".
אביו של דייסון, דין, נשבע שמעבר לבחירת הבגדים, בנו הוא בדיוק כמו כל בן חמש אחר בגילו: "הוא אוהב לשחק דמקה, לטפס על עצים ולהשתולל. הוא פשוט עושה את זה בשמלה. מה הביג דיל?".
ודייסון? מבחינתו כל המהומה עוברת לידו. הוא ממשיך ללבוש את בגדי הנסיכות שלו, להסתובב כמו בלרינה, ולומר לכל מי שרוצה לדעת: "אני ילד-נסיכה. אני אוהב ללבוש שמלות, ואת הצבעים ורוד ואדום".