"הבן שלי בן השלוש השתטח על הרצפה ולא היה לי מושג איך להגיב. בעבר הייתי מגיבה בכעס, מרימה אותו בכוח או שמה בחדר, שיירגע. אבל מאז שהתחלתי תהליך של שיפור המיומנויות ההוריות שלי, אני יודעת שזה לא נכון. הבעיה היא שכל התאוריות רצו לי בראש. מרוב שאני רוצה להיות מודעת ולעשות את הדבר הנכון, לא ידעתי מה להגיד.

"הלכתי רגע לחדר אחר, לנשום ולחשוב, וכשחזרתי אחרי כמה דקות עם תכנית פעולה, הילד שלי כבר קם מהרצפה ושיחק באחד המשחקים שלו כאילו כלום. מה קרה פה? לפני חמש דקות הוא היה במצב צבירה נוזלי על הרצפה ועכשיו זה כאילו ילד אחר".

מה שקרה למיכל הוא מה שיכול לקרות להרבה מאתנו: חלק מהדברים יסתדרו מאליהם אם ננשום ולא נגיב מיד. זה נכון עם הילדים שלנו, בזוגיות, בעבודה, בכביש. בזמן שנשמתם ולא צפרתם למשל, הנהג שלפניכם שם לב שהרמזור התחלף לירוק ונסע. בלי עצבים, בלי "חינוך", פשוט לנשום.

הרבה דברים יכולים להסתדר בזמן שתנשמו: מריבות של הילדים שלהם ידעכו מעצמן, הפעוטה שהתעוררה תחזור לישון, הילד שלכם יצליח להתלבש בעצמו, הילדה שלכם תצליח למצוא את המעיל שלה.

חלק גדול מהעימותים שלנו עם הילדים שלנו מתלקחים כתוצאה מהתגובתיות שלנו, האימפולסיביות, הרצון לפתור, לתקן, לתקתק. העימותים הללו לרוב מתחילים בקטן, כמו להבה שיכולה לכבות לבד או להתפתח למדורה גדולה. תלוי אם וכמה הוספתם חומר בערה.

סטיבן קובי כותב בספרו "שבעת ההרגלים של משפחות אפקטיביות במיוחד": "בין הגירוי לתגובה יש מרחב. במרחב הזה טמונים החופש והעוצמה שלנו לבחור את התגובה שלנו. בתגובה שלנו טמונים הגדילה והאושר שלנו".

כשאני מזמינה הורים לעשות ניסוי קטן, פיילוט, שבו הם לא מתערבים במריבות בין אחים, למשל, הם מתקוממים: "אצלנו זה לא יעבוד. זה מיד יהפוך למכות ודם ובית חולים". "ניסיתם פעם?" אני שואלת. לא, הם עונים, זה לא יעבוד.

הגישה הנוכחית שלכם עובדת? של עונשים ועצבים וכעס? לא, נכון? או אולי בעצם היא כן עובדת אבל המחיר כבד מידי. מחיר של אשמה ושל פגיעה ביחסים, של ריחוק וכאב. רק תנסו, פיילוט של שבוע. תמיד אפשר לחזור לצעקות ולעונשים.

אני יודעת, קל להגיד וקשה לעשות. רבים מאתנו מתקשים "להחזיק את עצמם". גם הורים שהגיעו לרמת מודעות לפיה הם יודעים שהם צריכים לשתוק לפעמים ולא להגיב מיד, לא מצליחים להתאפק ברגע האמת (מי אמר שרק לילדים קשה לדחות סיפוקים?).

המוח משתנה

איך לאמן את עצמנו לנשום ולהשהות את התגובה? על מיינדפולנס (קשיבות) שמעתם? אולי שמעתם ולא ידעתם בדיוק מה זה. תרגול מיינדפולנס הוא תרגול בתשומת לב מכוונת לכאן ועכשיו, להווה.

אנחנו חושבים רוב הזמן על העבר ועל העתיד: על מה שהיה ועל מה שיהיה כשבדרך אנחנו לא שמים לב שהזמן היחיד שיש לנו הוא ההווה. זה מוזר שצריך להתאמן על לזכור להתמקד בכאן ועכשיו, אבל ככה אנחנו.

מיינדפולנס הוא אימון למוח. כמו שרירים אחרים שצריך לאמן אם רוצים לעצב ולחזק אותם, גם המוח הוא שריר שניתן לאמן. היופי במיינדפולנס, שלהבדיל מספורט, מספיק לעשות את זה אפילו חמש עד עשר דקות ביום כדי לראות שינוי תוך כמה שבועות ואפילו תוך כמה ימים. זו בשורה משמחת עבור הורים רבים שמתקשים למצוא זמן ביום. יותר מכך, אפשר לעשות את התרגול הזה בכל רגע נתון: אפשר להתקלח תוך תרגול מיינדפולנס, לנהוג, לאכול, וכן – גם להיות עם הילדים. בדגש על "להיות". המטרה היא להחזיר את המחשבות לתחושות של הגוף ברגע הזה, לאוויר שנכנס מהאף ויוצא מהפה, למה שיש. עכשיו. כאן.

אם בעבר מי שעשה מדיטציה, כלומר ישב בשקט והתמקד בנשימות, נקרא רוחני, בודהיסטי או סתם הזוי, היום יותר ויותר אנשים "רגילים" מגלים את התרגול הזה. כנראה שהעולם המערבי היה צריך הוכחות מדעיות ומחקרים שמצביעים על היתרונות שיש בתרגול כדי להשתכנע שזה באמת עובד. המחקרים מראים, בין היתר, על ירידה בלחץ הדם, הקלה על כאבים כרוניים, שיפור מהותי ביכולת הריכוז, הפחתה של דאגה ולחץ נפשי, חיזוק מערכת החיסון.

אחד המחקרים בדק את המוח של אנשים לפני שהתחילו לתרגל מיינדפולנס, ולאחר שמונה שבועות, והתוצאות היו חד משמעיות: המוח השתנה. השתנה פיזית.

איך תרגול מיינדפולנס יעזור לכם ביום יום? כל קונפליקט בין מה שההורה רוצה לבין מה שהילד רוצה יכול להתפתח למספר כיוונים: כיוון אחד הוא התדרדרות שתוביל למאבקי כוח, איומים ועונשים. כיוון אחר הוא ויתור כדי להימנע מעימות. כיוון נוסף הוא הכלה, אמפתיה ובירור הצורך שנמצא מתחת להתנהגות של הילד/ה, כשהתוצאה תהיה מפגש של הרצונות.

ילד נזיר - אילוסטרציה
הילד לא חייב להיות נזיר, רק לנשום קצת | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

במה זה תלוי? (רמז: לא בילד). זה תלוי רק בנו, במצב הנפשי שלנו באותו הרגע, במצב הרעב והעייפות, בחוויות שעברו עלינו במהלך היום בעבודה, בנהיגה, בתגובה שקיבלנו בפייסבוק. נראה לי שהתמונה ברורה.

אימון המוח במיינדפולנס (יחד עם רכישת ידע נוסף בתחום ההורות) יעזור לנשום לפני התגובה, להיכנס "פנימה" ולהתחבר לתחושות שלנו. האימון יעזור להיזכר לבחון את הצורך שקיים מתחת להתנהגות (שלנו ושל האחר), להכיל את התסכול של הילדים תוך מיקוד הצורך שלנו.

בואי ננשום

לפני כמה ימים הגעתי הביתה לא רגועה, בלשון המעטה. הבן שלי, בן השש, שאל אותי "את עצבנית, אימא?", עניתי שכן. ואז הוא אמר: "בואי ננשום ביחד." האמירה הזו חידדה אצלי כמה נקודות: ראשית, את היופי בכך שהוא רגיש למצבם הנפשי של אחרים. שנית, את המצב שיצרתי בבית שמאפשר למבוגרים ולילדים לחוות הכל, ו"להודות" בזה. שלישית, את העובדה שיצרתי אצלו טכניקה להירגע בזכות הנשימות ולעזור גם לי ברגעים שאני צריכה שיזכירו לי לנשום. כלומר, מעבר לכך שאנחנו מרגיעים את עצמנו, אנחנו מהווים מודל חיקוי לילדים שלנו. אני רק יכולה לקוות שתרגול הנשימות יסייע להם בכל מיני מצבים בחיים שבהם הם מרגישים מוצפים רגשית (גיל ההתבגרות, למשל, אבל בעצם בכל גיל). היכולת לווסת את הרגשות, לקבל אותם ולנשום אותם היא מתנה.

איך עושים את זה?

יש מלא סוגים של מדיטציות ומה שנחמד זה שיש הרבה אפליקציות חינם. אפשר לבחור בהתאם לצורך, לזמן שיש ולחשק. לדוגמה, אפליקציית headspace, אפליקציית insight timer. ולא, אין לי אחוזים מזה .

אם אתם מתחילים, דעו שזה לא קל. זה אמנם תרגול פשוט, אבל הוא לא קל: קשה לשבת בלי לעשת כלום ולהקשיב להוראות שאומרות לכם לחשוב על הנשימה ועל התחושות של הגוף. מהר מאד המחשבות נודדות לכל כך הרבה כיוונים מרתקים, כמו: מה לאכול לצהריים, איזה חשבון צריך לשלם, מה ללבוש מחר. המחשבות ינדדו, וזה בסדר. הרעיון הוא שכל פעם שאתם מזהים את המחשבות האלה, תחזירו אותן בחזרה לנשימות, לתחושות, לכאן ועכשיו.  כן, זה מרגיש מלאכותי. כן, זה מרגיש מוזר. אבל כן, זה עובד.

אני יודעת, זה עוד משהו להוסיף לרשימת ה"צריך" הארוכה שיש לנו ממילא בחיים. אבל שוב, כמה דקות ביום עושות הבדל ענק.

ד"ר יפעת מצנר-חרותי היא מנחת הורים. יש לה גם פודקאסט שנקרא "הורימובדים" שעוסק בעניינים שמעסיקים הורים רבים כיום.